הדחפורים התחילו לנגוס בקרקע ובמהרה עלו ממנה ערֵמות של עצמות אדם. היה ברור שאין מדובר בקבר אקראי. כאן נחשף קבר אחים ענק.

הרשויות הורו מיד להפסיק את החפירות, שנועדו להכין את הקרקע לבניית מרכז קניות גדול. כוחות מיוחדים אספו את העצמות. ביניהם נמצאו תשמישי קדושה יהודיים ופריטים שעליהם כתובות בעברית.

זה קרה לפני כחצי שנה בעיירה נטישין שבאוקראינה. יהודי המקום, קהילה קטנה בת כמה משפחות, שמעו על כך והחליטו לפעול.

הם פנו אל הרב אלכסנדר פיינגולד, שליח חב"ד בעיר חמלניצקי, השוכנת לא-הרחק משם. הוא נהג לבקר בעיירה לקראת חגים וכדומה. "אלה עצמות יהודים", אמרו לו יהודי נטישין. "אנו מבקשים שתעשה משהו כדי להביאם לקבר ישראל".

הרב ידע כי הבירוקרטיה האוקראינית עלולה לגרור את הפרשה חודשים רבים. נדרשה כאן פעולה מהירה. הוא יצר קשר עם איש 'אתרא קדישא' בישראל, הרב חזקי קלמנוביץ. הלה יצא באותו ערב בטיסה ישירה לאוקראינה.

בינתיים הגה הרב פיינגולד רעיון. הוא הזמין צוות צילום מקצועי, ויצא עם הצוות ועם הרב קלמנוביץ ללשכת ראש העיר: "אדוני ראש העיר", אמר הרב לראש העיר המופתע, "אני רב העיר הסמוכה, ואיתי אורח שבא עכשיו מירושלים. אנו רוצים להודות לך על מסירותך בטיפול בעצמות היהודים שנמצאו. צוות צילום שעמנו ישמח להעביר ממך מסר מרגיע לכל הקהילות היהודיות בעולם".

ראש העיר הוחמא וביקש להיערך מעט לקראת הריאיון. כעבור זמן קצר התייצב מול המצלמות והצהיר שהעצמות יובאו מיד לקבורה בכבוד רב.

כעבור שעה קלה הקצתה העירייה קרקע מיוחדת לקבורת העצמות. הפועלים החלו לחפור את הבור, ובינתיים הושגו כל האישורים להבאת העצמות, והן הובאו למנוחת עולם כדת וכדין, במעמד גדול ורשמי ובאמירת קדיש. ה'מבצע' שהחל לפני יממה הוכתר בהצלחה.

יומיים אחר-כך קיבל הרב פיינגולד שיחת טלפון מיהודי נטישין. בהתלהבות סיפרו כי המאורע מכה גלים בעיירה. עתה הם מבקשים מהרב להתארח אצלם בשבת הקרובה.

ביום שישי בא הרב פיינגולד לנטישין, ועמו סטודנטים יהודים הלומדים אצלו יהדות, כדי להבטיח שיהיה להם מניין. הם גם הביאו עמם ספר תורה.

העירייה נחלצה שוב לעזרתם. היא הקצתה חדר גדול בבניין העירייה לצורך התפילות וסעודות השבת, והללו נערכו בשמחה ובריקודים.

שבת בבוקר. לפני קריאת התורה נשא הרב דברים. הוא קישר בין פרשת השבוע, תולדות, לאירוע שהתרחש בנטישין. כמו יצחק אבינו, שחפר בארות וגילה את המים החיים – גם בנטישין חפרו 'בארות', ועל-ידי כך התעוררה תחייה יהודית במקום.

הרב הבחין כי בקהל יושב יהודי קשיש היושב בצד. לרגע הניח האיש כיסוי על ראשו ולרגע הורידו. נראה היה כי האיש נושא עמו מטען אישי כבד.

בעת הקריאה בתורה הזמין הרב פיינגולד את הקשיש לעלות. הוא שאל את האיש לשמו וזה השיב: "וסילי מויסייביץ'". האבא? "משה". האיש עלה ובירך את ברכת התורה. הרב תהה, שכן השם וסילי אינו שם שיהודים נהגו לתת. בסיום הקריאה, לפני אמירת 'מי שבירך', שאל הרב: "אולי יש לך עוד שם, שם יהודי?".

וסילי כאילו התאבן. נראה היה כי הוא חוֹוה סערת רגשות. כעבור רגע התגבר ואמר: "כן. שמי המקורי עזריאל".

ואז כאילו נפתח סכר בנפשו והוא החל לספר:

בן שתים-עשרה היה כאשר סבו, רב העיר נטישין, החל להכינו לקראת בר-המצווה, אולם בראש-השנה הכול נגמר. באותו יום ריכזו הגרמנים הארורים, בסיוע חיילים רומנים, את כל יהודי העיירה בבית-הכנסת, והובילו אותם בשיירה ארוכה אל שטח מגודר.

באמצע הדרך צמא הנער למים. הוא פנה לחייל רומני שנראה אנושי מעט וביקש לשתות. הלה הושיט לו בקבוק מים והוא רוקן אותו במהירות. בהגיעם אל הצריף חש הנער צורך להטיל את מימיו, עקב המים ששתה. שוב פנה אל הרומני, ולמרבה הפלא התיר לו החייל לצאת החוצה.

הוא התרחק לעבר השדה, אל מאחורי כמה שיחים. פתאום שמע קריאות רמות. הוא ראה את הקלגסים מוציאים בכוח את היהודים החוצה ומאלצים אותם לחפור בור ענק. הרוצחים הרגו ביריות את כל בני העיירה. וסילי ראה את מותם של סבו, אביו ואימו, וכל בני עיירתו.

במשך שלושה ימים פחד לזוז. אחר-כך  יצא מהמסתור והלך אל ביתו של שכן גוי, מידידי הוריו. האיש הסכים להסתירו במרתפו, והבהיר לנער כי מהיום וסילי שמו. את שנות המלחמה בילה במרתף. רק בלילה היה מעז לצאת החוצה, לשאוף מעט אוויר צח.

"מבינים אתם?", פנה הזקן אל הנוכחים, "עזריאל נשאר שם... הוא מעולם לא עשה בר-מצווה... רק וסילי נשאר".

פתאום אזר אחד הסטודנטים עוז וקרא אל האיש: "איזה מעגל נפלא נסגר כאן! לפני שבעים שנה הכין אותך הסבא לבר-מצווה. השבוע הוא 'יצא מהקבר' כדי שתעלה לתורה בפעם הראשונה בחייך!".

המילים האלה העלו חיוך של שפתיו של עזריאל. למחרת חגגו לו גם את הנחת התפילין הראשונה בחייו.