בס"ד      

פרשת "נשא"

האם רוח-קינא הגורם לסוטה, או האם השאנה גורמת לסוטה,

או בכלל מפני אהבה?

לכבוד יום הזיכרון של אמי מורתי, צפורה ז"ל בת ר' שמריה'  ואסתר– י"ג אייר

כתוב בפרשה: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה."( במדבר ה' : י"ד)

כותב ספורנו; וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה: רוח טהרה להתרות בה מאחד שידע שסטתה מדרכי  צניעות.

רש"י; וְעָבַר עָלָיו: קודם לסתירה. רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא פרשו רבותינו לשון התראה שמתרה בה "אל תסתרי עם איש פלוני" והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה.

כשישבתי עם ידידי, בקבוץ בית רימון, שאל רב דוד, מה משמעות כפל הלשון ובכל זאת היפוכה של התוצאות? לכאורה, הלשון בפסוק, של הרישא ושל הסיפא, כמעט חוזרת על עצמה מילה במילה; אלא בשינויים זעירים. ובכן אופן, כאילו נוגד את הפתיחה בהמשך.

אחר התבוננות עמוקה בפסוק, הוא גם הבחין כי לראשונה כתוב המילה "וְהִוא" אף שלפי הנקוד נקראת "וְהִיא" ובפעם השנייה  כתוב "וְהִיא" בלשון נקבה.

כך מצאנו את המפתח לפענח את סוד משמעות הפסוק והסיבה לכפל הלשון.

            ברישא, שכתוב, "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה". הדגש הוא, ומפני קפדנות של האיש כלפי אשתו. ואם כן, מפני כך, כתוב באות ואו בתיבה "וְהִוא,". היות והאיש יזם את הקנאה בהתראתו כלפי אשתו.כשהוּא הזהיר אותה להתנהג בצניעות יתר. קרה מה שקרה, והיא נטמאה. לכאורה, הוא גרם לקנאה לכתחילה, על ידי שהזכיר את הנושא.

בסיפא, כתוב "וְהִיא" באות יוד. כי, אמנם היא לא נטמאה, היא זאת  עוררה חשדנות לבעלה; או על ידי ביטוי או על ידי רמז, או על ידי התנהגות חשדנית. היא זאת שגרמה לו רוח-קנאה שעבר עליו. כשם שהיא היוזמת ברוח הקנאה, כתוב "וְהִיא" באות יוד, אף שהיא לא נטמאה כלל. 

בתורה שבעל פה,(תלמוד בבלי, מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, פרק שמונה ועשרים, משנה ג') "רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המשים שלום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל, על כל אחד ואחד. וכל המטיל קנאה  ותחרות בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו מטיל קנאה  ותחרות  בישראל.  לפי שכל אחד ואחד מלך בתוך ביתו; שנאמר "להיות כל איש שורר בביתו".(אסתר א')

מפרש "בנין יהושע" על המשנה הזאת: כאילו משים שלום בישראל. הטעם שכל אחד מבני ביתו ילמדו מידה זו ממנו, לנהוג אהבת עולם, הכולל את בני ביתו ונמשך מידה זו ומתפשטת בכל ישראל להיות שלום ביניהם. לכן נאמר על דבר זה דאיתא לעיל סוף פרק ד' ובפרקי אבות סוף פרק קמא; "על שלושה דברים העולם עומד".  ואחד מהם הוא השלום. ואיתא לעיל סוף פרק ג' ופרק קמא דבבא בתרא , דף י"א, "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". לכך, אם משים אפילו  רק שלום בביתו נגד אחד,  כאילו משים שלום בישראל.

            השלום גם מתייחס לשלמות. ולא תלוי השלמות רק ב"איש" בלבד, אלא אם נתבונן במילה, כלה, נבין כי כלה, לשון נקבה של המילה, כל. ומה המשמעות?

            האיש אנו מושלם כל עוד הוא לא לקח לעצמו אשה. עד לרגע של הנישואין יש ביניהם פלג. אבל כשמתחתנים מתקדמים, ולראיה לכך האותיות הבאות אחרי האותיות: "פ" נמצא האות "צ", ואחרי האות "ל" נמצא האות "מ", ואם נמשיך למצוא את האות שלאחר "ג", נמצא "ד", נוכל ליצור את המילה צמד. מאת היחידים נוצרת יחידה אחת.

            כאשר נתבונן בסיפא של הפסוק, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה." כיצד עלינו להבין מה אירע? אף ש-וְהִיא לֹא נִטְמָאָה רוּחַ-קִנְאָה עָבַר עָלָיו, וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ. ראינו בתורה ובנביאים כבר מקרים כאלו ש-אף שלא נטמאה האשה והחשד קיימת, וכתגמול, שהיא ילדה בן זכר כפי שנראה להלן:

כתוב בפרשת "לך לך": "והאמן בי*וה  ויחשבה לו צדקה."( בראשית ט"ו : ו')

אני מבין שכאשר שרה התייחדה בביתו של אבימלך, היא לא נטמאה, אף שאברהם לא חשד בה, אנשי המקום  "ויחשבה" ועל כן, "וי*וה פקד את-שרה כאשר אמר, ויעש י*וה לשרה כאשר דבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, למועד אשר-דבר אתו א*הים." (בראשית כ"א : א'-ב')

  אם שוב נתבונן בפסוק, "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה." ואם נקשר אותה לאברהם ושרה, אפשר לראות שלתחילה אברהם הוא שיזם את המצב בו שרה לוקחה אל פרעה, באומרו ששרה אחותו. לכן כתוב וְהִוא באיות סגנון זכר, ובהגיעם לגרר, שרה יזמה את המצב בו היא לוקחה למלך אבימלך כאשר היא אמרה, כי כך כתוב בפסוק, "והיא גם היא אמרה אחי הוא," בראשית כ' : ה') הפסוק בפרשת נשא מסתיים, "וְהִיא לֹא נִטְמָאָה." בלשון נקבה. 

                בדרך כלל  אנו סומכים על התורה שבעל פה, הגמרא, לפתור בעיות המופיעות בתורה שבכתב, אבל כאשר הציטוט של פסוק מן התורה אינו מדויק בגמרא, העניין מטשטש כל אפשרות להבין את משמעות הדיוק שבפסוק המקורי. וכאן מדובר בפסוק בפרשת "נשא", ששם כתוב: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה." (במדבר ה' : י"ד)

            בתלמוד בבלי, מסכת סוטה דף ג', עמוד א', כתוב: "ורבי ישמעאל אַיְידֵי דְּבָעֵי לְמִיכְתַב "וְהִיא נִטְמָאָה" – " וְהִיא לֹא נִטְמָאָה" כְּתִּיב". בשתי הפעמים שכתוב כאן וְהִיא, מופיע באות "י".

          מפני שהציטוט אינו מדויק הבנת הפסוק כמו שהוא כתוב בתורה אינו מובן, ורק מבלבל את התלמיד שמשתדל להבינו כמשמעו.

            פריט קטן כמו שינוי באיות תיבה הכתובה בפסוק, או אפילו אות שהשתנתה על ידי אי דיוק בציטוט יכול לעוות את משמעות האמיתית של תמסיר של הפסוק. המתבוננים מבחינים בהבדל כאשר כתוב ברישא וְהִוא נִטְמָאָה, באות "ו", ובסיפא כתוב, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה, באות "י", וחשיבותו של ההבדל הזה מרמז אלנו מדוע ברישא אשתו וְהִוא נִטְמָאָה, ובסיפא וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

          בתשומת לב לשינוי בין האותיות "ו" ו-ה"י" במילה שלכאורה חוזרת על עצמה, וְהִוא - וְהִיא עלינו להבין כי כאשר ברישא כתוב וְהִוא, רוּחַ-קִנְאָה נכנס בו, והוא זה שגרם שאשתו עברה את העבירה, כי כמו שריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, (מסכת סוטה דף ג' : עמוד א')  שנאמר "איש איש כי תשטה אשתו" במדבר ה' : י"ב)

          בסיפא כאשר כתוב וְהִיא לֹא נִטְמָאָה יש לנו ללמוד, אף שעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא וְהִיא לֹא נִטְמָאָה, אשתו, זאת היא שגרמה לו שיכנס בו רוּחַ-קִנְאָה, ובכל אופן וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

            מלימוד זה עלינו להבין כמה חשוב שציטוט חייב להיות מדויק, כי אם הוא אינו בדיוק כמו במקור עלולים אנו להעביר מסר לא נכון, ויש ללמוד מדברי שמעון בן שטח, שאמר: "והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר." (פרקי אבות פרק ראשון, משנה ט')

         אנו לומדים בגמרא: סופר סת"ם אחד אמר: "וכשבאתי אצל רבי ימעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו.    (תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף י"ג : עמוד א')                       

          רש"י מפרש, מחסר אות אחת – "וה' א*הים אמת" – אם תחסר אל"ף – הרי אתה מרחיב. "וידבר ה'" אם תוסיף אות אחת ותכתוב "וישברו" – נמצאת מחריב.

            אם כן, כיצד כאן רבי ישמעאל כה מקפיד על דיוק הכתיב בספרי הקודש, ושם, במסכת סוטה, ראינו: "ורבי ישמעאל אַיְידֵי דְּבָעֵי לְמִיכְתַב "וְהִיא נִטְמָאָה" – " וְהִיא לֹא נִטְמָאָה" כְּתִּיב". בשתי הפעמים שכתוב כאן וְהִיא, מופיע באות "י". כאשר בתורה כתוב וְהִוא נִטְמָאָה, באות "ו", ובסיפא כתוב, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה, באות "י"?

          אלא לפני הבנתי, מה שכתוב בגמרא, שהיא "תורה שבעל-פה", ולכתחילה לא היתה מיועדת לעלות אותה בכתב. אבל מפני פיזור היהודים לארצות טבל, והסכנה שתישכח בהם התורה אם לא תהיה בכתב, חכמינו ז"ל הרשו לכותבה. וכיון שהגמרא אינה מנוקדת, נאלצו לכותבה בכתיב מלא ולפי איות "קרי" ולאו דווקא באיות "כתיב".    

ראה בפרשת לך לך – עניין ויחשבה = חשד בה

לפי דברי הנביאים אנו רואים כשנביא נתנבא, הוא מבטא את דבריו ברורים ומדויקים, כגון: "הולד יהיה בן!" ואם כן, אם עלי היה  נחשב לנביא, מדוע הוא לא דייק בדבריו? אלא אמר לחנה: "...וא*הי ישראל יתן את-שלתך אשר שאלת מעמו."

בפירושו של "בעל הטורים" על הפסוק שפתחנו את העניין, נראה לנו שצריך לבאר, על  פי מה שכתוב בתלמוד בבלי (מסכת ברכות ל"א : ב'), אם ראה תראה. א"ר אליעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה, רבש"ע אם ראה מוטב, ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי. וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה. ואי אתה עושה תורתך פלסתר. שנאמר. "ונקתה ונזרעה זרע". הניחה למאן דאמר אם היתה עקרה נפקדת שפיר. אלא למאן דאמר אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח. נקבות, יולדת זכרים, וגו'. "ויחשבה עלי לשיכורה." אבל לאלקנה אירע, "עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה". 

גם כתוב באותו דף: אמר רבי אליעזר, לחושד את חברו בדבר שאין  בו, שצריך לפייסו. ולא עוד, אלא  שצריך לברכו. שנאמר,  "... וא*הי ישראל יתן את-שלתך... ( שמואל א' א' : י"ז).

 בשעת שיחה עם חתנו, חגי ואזן, הגיעו לפשט זה וראו כאן; לא נבואה מפי עלי, אלא פיוס וברכה, בעלמא, שחשד בה, שחנה שכורה. לא רק שהוא פייס אותה, ככתוב, "ויען עלי ויאמר, לכי לשלום,..."  אלא הוא גם בירך אותה, "... וא*הי ישראל יתן  את-שלתך..." עלי לא דייק בדבריו כיון שברכתו היתה לפייסה, כחושד אל הנחשד, ולאו דווקא לנבואה. הוא בירך אותה כללית, מפני שחנה לא אמרה לעלי מה היא בקשתה. היות והוא לא ידע בוודאות על מה היא מתפללת, הוא  ניחש שמפני שהיא אישה מבוגרת יחידה שבאה ללא ילדים, חשב שאולי היא באמת מבקשת, מאת הקב"ה, ילד. אבל בהייתו לא בטוח, פייסה  באופן כללי, "... וא*הי ישראל יתן את-שלתך..."

 "והאמן בי*וה  ויחשבה לו צדקה."⁴ ומה בפסוק הנ"ל לעניין פיוס וברכה לאישה שמסתתרת מבעלה עם אחר ולכן  עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה?

בפרשת "וירא" כתוב: "ויאמר אברהם אל-שרה אשתו, אחֹתי הִוא  וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את-שרה." (בראשית כ' : ב')

בפרשת "תולדות" כתוב: "ואלה תולדת יצחק בן-אברהם, אברהם  הוליד את-יצחק." (בראשית כ"ה : י|ט)

רש"י: אברהם הוליד את יצחק (תנחומא, תולדות, א' : ב"מ ), לפי שהיו ליצני הדור אומרים  מאבימלך נתעברה שרה, וגו'.

"והאמן בי*וה  ויחשבה לו צדקה." (בראשית ט"ו : ו')

בעל הטורים: ויחשבה ג' במסורת. הכא, "ויחשבה לו צדקה"⁴, אידך ויחשבה לזונה" (בראשית ל"ח : ט"ו) גבי תמר. "ויחשבה עלי לשיכורה." (שמואל א' א' : י"ג) גבי חנה. היינו דא"ר יוסי (תלמוד בבלי, מסכת שבת קי"ח : ב').

 יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו, שהרי תמר, בשביל שחשדה יהודה זכתה ויצאו ממנה פרץ וזרח. שיצאו מהם מלכים ונביאים. חנה, בשביל שחשדה עלי, זכתה ויצא ממנה שמואל. וזהו בשביל שנחשדו לזונה ולשיכורה נחשב להן לצדקה. (נראה לבאר על פי מה שאמרו במסכת ברכות ל"א ב' בן אדוני אבי הרא"ש ז"ל).

 בתלמוד בבלי, (מסכת ברכות ל"א : ב')   שהחושד בחברו בדבר שאין בו צריך לפייסו ולברכו, ויליף מעלי שחשד בחנה ואח"כ ברכה "וא*הי ישראל יתן את-שלתך"^. ובזכות הברכה זכתה, ויצא ממנה שמואל. וכן לפי דברי רבינו, כל הנחשד זוכה בזכות הברכה שמברכו החושד. במפטיר של יום הראשון של ראש השנה, כתוב: "ויען עלי ויאמר, לכי לשלום, וא*הי ישראל יתן את-שלתך אשר שאלת מעמו." (שמואל א' א' : י"ז) ובכן, עלי, שהוא כהן גדול, אמר לחנה, אשת אלקנה,  לאחר שהסבירה לו שהיא איננה שכורה, אלא אשה קשת-רוח.

רש"י: את שלתך, חסר א' לדרוש בו לשון בנים, כמו ובשליתה  היוצאת וכו' ובבניה אשר תלד.. (דברים כ"ח : נ"ז)

רד"ק סביר: עלי, היה נביא, וניבאה לחנה שתפילתה התקבלה. ואני רואה כאן מקום לשאול: אם זו היתה נבואה אמיתית, מדוע עלי לא מסר לה את הבשורה בדייקנות על הולד "... יתן לך את הבן אשר שאלת מעמו? מדוע הוא רק רמז לה, "... את שלתך..."? לצלפונית, אשת מנוח, נאמר, "וירא מלאך-י*וה אל-האשה,  ויאמר אליה הנה-נא את-עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן." (שופטים י"ג : ג')  לשונמית, אמר אלישע הנביא, "ויאמר למועד הזה כעת חיה את  חבקת בן,.." (מלכים ב' ד' : ט"ז)  יש להניח, אף שאברהם לא חשד בה, בכל אופן שהייתה של שרה אשתו, אצל אבימלך, מלך גרר, יתכן ו"עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵא אֶת-אִשְׁתוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה..."

בפרשת "וירא" כתוב: "ויאמר אברהם אל-שרה אשתו, אחֹתי הִוא  וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את-שרה." (בראשית כ' : ב')

            ובפרשת "תולדות" כתוב: "ואלה תולדת יצחק בן-אברהם, אברהם  הוליד את-יצחק."  (בראשית כ"ה : י"ט).

רש"י: אברהם הוליד את יצחק (תנחומא, תולדות, א' : מ"ב), לפי שהיו ליצני הדור אומרים  מאבימלך נתעברה שרה, וגו'.

ואני  מבין ששרה התייחדה בביתו של אבימלך, ולא עברה כל עבירה, אף שאברהם לא חשד בה, אנשי המקום "ויחשבה" ועל כן, "וי*וה פקד את-שרה כאשר אמר, ויעש י*וה לשרה כאשר דבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, למועד אשר-דבר אתו א*הים."