בעיירה אחת היה יהודי פשוט ושמו זלמן האופה שהיה איש תם וישר, אהוב ונוח על הבריות. כל בני העיירה ידעו שהוא מדקדק במצוות, וכאשר העיד על עיסה פלונית שהופרשה ממנה חלה סמכו עליה כולם. שמו יצא לתהילה וכאשר רבו המתדפקים על דלת מאפייתו, החל להחזיק אצלו גם מיני מזונות שאפו אחרים, אבל חסידים ואנשי מעשה הקפידו לקנות דווקא ממעשה ידיו.

ערב אחד חזר מבית המאפה לבית הכנסת לאחר תפילת ערבית. באותה עת הסבו אצל השולחן כמה חסידים שהטיבו את ליבם במשקה ובמיני מזונות.

הזקן שבחבורה נשא את דברו: "קבלה בידינו מדור ראשון של חסידים, ששמעו מפי מורינו הבעל שם טוב הקדוש, שכל עניין החסידות הוא להכניע ולבטל את הישות העצמית. הביטול הוא האל"ף בי"ת של דרכי החסידות. כל מה שמהווה ביטוי לישות העצמית היה מאוס בקרב החסידים והם ברחו ממנו כמפני אש. ולעומת זאת, כל מה שנותן ביטוי להתבטלות אישית היה רצוי ומקובל. הדברים הגיעו לכך שחסידים היו נמנעים מלומר את המילה 'אני' מחשש שאמירת המילה תגרום להם לחוש יותר את ה'אני' העצמי הסותר את הביטול, שהוא התנאי הראשון להתקרבות אל הבורא".

הדברים שיצאו מלבו של החסיד הזקן נכנסו בפנימיות לבבו הישר והתם של ר' זלמן. באותו לילה לפני שעלה על יצועו החליט האופה: מהיום והלאה לא אעלה את המילה 'אני' על דל שפתי, יהיה מה שיהיה!

למחרת השכים בבוקר למלאכתו כדרכו. הקונה הראשון היה מעדת החסידים שהקפידו לאכול רק ממעשה ידיו. האיש לקח לחמנייה נאה ושאל כמנהגו: "מי אפה אותה?"

ר' זלמן לא ידע מה לומר, הרי לא יוכל לומר את המילה 'אני' המבטאת ישות. הוא הביט במבוכה בלקוח. הלה ראה שאינו מקבל מענה והחזיר את הלחמנייה למקומה ויצא בידיים ריקות. בדרך זו הפסיד זלמן קונים רבים באותו יום, וכך היה גם בימים הבאים.

הלך ר' זלמן לידיד חסיד וסיפר לו על בעייתו הקשה המעיקה עליו. הידיד חשב מעט ואמר:

"כאשר ישאלו אותך מי אפה את המאפה, קח את אצבעך ותצביע על עצמך בעודך שותק. כך יהיה ברור שאתה האופה ולא אחר, ולא תיאלץ להוציא מפיך את המילה המאוסה 'אני'".

ר' זלמן חזר שמח וטוב לב למאפייתו ונהג כעצת ידידו. ואכן חזרו אליו הקונים והיה נדמה שהחיים שבים למסלולם.

פעם אחת היה צריך ר' זלמן לבקר את אחד ממכיריו. הלה שאל מבעד לדלת: "מי שם?"

ר' זלמן רצה מאוד לענות על שאלתו, אבל לא רצה לומר 'אני', וגם ההוראה באצבע על עצמו לא תועיל במקרה זה. באין מוצא סבב ר' זלמן על עקביו וויתר על אותו ביקור.

הדבר נשנה עם מכר נוסף ושוב לא ידע ר' זלמן מה לעשות וחזר כלעומת שבא. הוא ביקש את עצת חברו החסיד. הלה אמר:

"בכל פעם שתהיה מעברה של הדלת וישאלו אותך 'מי שם?', תאמר 'זלמן' ויכירו את קולך, וכך הכל יבוא על מקומו בשלום ללא צורך באמירת 'אני'".

שלוות החיים חזרה לזלמן והוא שב לשגרה הברוכה.

יום אחד הופיע בעיירה אדם מוזר בלבושו ובהנהגותיו. עד מהרה התברר כי האיש חולה בנפשו. הוא נהג להיטפל לילדים קטנים, להציק להם ואף להכותם. לרוע המזל שמו של המשוגע היה זלמן.

כאשר ר' זלמן התדפק על דלתות בתי העיירה לחלק לנצרכים מוצרי מאכל לשבת קודש שאלו אותו "מי שם?", וכאשר ענה 'זלמן', חששו שמדובר באותו משוגע. כולם מיהרו להדק את בריחי דלתותיהם, ובכמה מקרים אף שפכו עליו דליי מים כדי להבריחו מחצר ביתם.

ר' זלמן ניגש שוב לחברו שישיא לו עצה, אבל הפעם גם הוא לא ידע מה עוד ניתן לעשות.

לא נותרה בידו של ר' זלמן כל ברירה והוא ניגש לרב העיירה שהיה חסיד חכם. הלה שמע מפיו של האופה כל מה שעבר עליו מאז שמע את שיחתו של החסיד הזקן בהתוועדות.

הרב חייך לשמע הדברים ואמר:

"אין זה חטא חמור כל כך לומר 'אני'. הבעיה האמיתית היא לחשוב 'אני' ולסבור שאני מציאות חשובה. זה מה שאסור!"

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10318

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.