ירושלים הייתה כמרקחה. המושל הטורקי החדש, הפחה, עמד להגיע למחרת, וכל ראשי הקהילות בעיר היו מחויבים להקביל את פניו. הרחובות נוקו משיירי האשפה, החנויות הוגפו על מנעול ובריח, ומעל העמודים ופנסי החוצות התנוססו דגלים צבעוניים לרוב. לרוחב הרחוב הראשי נמתחו חבלים ועליהם קישוטים מרהיבים לצד נורות בשלל צבעים.

נציגי הדתות השונים עשו הכנות לקראת המפגש עם המושל החדש, כשהם מתכננים כיצד לשאת חן בעיניו למען ייטב לקהילותיהם. גם היהודים הכינו משלחת נכבדה ובין חבריה נמנה רבי עמרם אבורביע, שעלה לא מכבר ממרוקו, למרות שהיה צעיר לימים.

מוקדם בבוקר נסגרו הרחובות לתנועת אזרחים, והמוני עם התאספו לאורך המדרכות בשולי הרחוב הראשי, על מרפסות הבתים, על העצים בצדי הדרך, ובכל מקום בו היו יכולים לחזות במראהו של הפחה החדש. התהלוכה הממשלתית הייתה אמורה להגיע לכיכר המרכזית, שם הוקמה בימת כבוד שעליה היה המושל אמור לקבל את פני המשלחות השונות.

הפמליה הגדולה נסעה לקול תרועת חצוצרות לאורך הרחובות, כאשר הקהל מריע וצוהל לכבוד המושל החדש. הפחה התיישב בכיסאו המקושט כשכולו אומר כבוד. חליפתו הייתה עמוסה באותות מלחמה ועיטורי גבורה ומחגורתו בצבצה חרב מעוקלת מוזהבת. שפמו האדיר הסתלסל כלפי מעלה ועיניו הצרות סקרו בהתנשאות את הנוכחים הרבים.

המשלחות השונות עלו בזו אחר זו וברכו את השליט בשלל מילים מחניפות. לקראת הסוף הגיעה המשלחת היהודית וניצבה מול פניו. ראש המשלחת החל לגשת אל הכסא שניצב במרכז הבמה, ואז נשמעה צעקה מפי הפחה:

"חבורת יהודים ריקים! איני רוצה לראותכם ולא לשמוע עליכם דבר! סורו מיד מעל פני!"

נכבדי היהודים נסוגו לאחור בהלם מבלי לפצות את פיהם. ההשפלה לנוכח יתר המשלחות והמון העם הייתה כבדה מנשוא. כמה מחכמי היהודים ניסו לטכס עצה כיצד לפייס את הפחה, אבל רבי עמרם הבין שעומד מולם שונא ישראל מושבע, ואין שום סיכוי שבעולם לרצותו. מי יודע מה יעולל ליהודים בשנות שלטונו הבאות, הרהר בחרדה בלבו, ובאותו רגע החליט לעשות מעשה...

רבי עמרם קיבץ עשרה תלמידי חכמים המלומדים בתורת הסוד לחדר צדדי בבית המדרש שבו למד. הוא הנחה אותם ללמוד פנימיות התורה ולערוך תיקון בו יכוונו לפגוע בפחה. כל שעות הלילה חלפו בלימוד מרוכז של חכמי הרז עד שהציצו קרני החמה הראשונות וסילקו את חשכת הלילה מרקיע העולם. עשרת המקובלים נטלו את ידיהם ויצאו להתפלל בבית הכנסת הסמוך.

בדרכם שמעו קולות המולה והבחינו בהתקהלות באחת הכיכרות. קהל של ערבים שוחח בהתרגשות רבה על אירוע כלשהו. רבי עמרם קרב אל המשתתפים ושאל אותם לפשר התכנסותם.

"בשם הא-ל הרחום", אמר אחד הערבים בצער, "אדוננו המושל מת הבוקר בפתאומיות. איש אינו מבין איך אדם בריא וחזק כמוהו הסתלק ככה..."

רבי עמרם פנה מעליהם והלך לעבר חבורתו. הוא כינס את כולם ועדכן אותם בבשורה הנפלאה. החכמים החלו להביע את שמחתם, ורבי עמרם השתיקם מיד: "רבותיי, עלינו לקבל על עצמנו לשמור דבר זה בסוד במשך חמישים שנה! כל אחד מאתנו יתחייב כעת לנצור את לשונו ולא לגלות אפילו ברמז קל כל מה שנעשה בינינו".

אנשי הסוד אמרו בזה אחר זה, "מתחייב אני", והמשיכו בדרכם לתפילת שחרית כאילו לא אירע דבר.

עברו חמישים שנה מאז אותו מקרה ותוקף התחייבותם של מניין המקובלים פג. רבי עמרם, שעבר בינתיים לפתח תקווה והפך לרבה של העיר בשנת תשי"א, כינס את בניו וסיפר להם על אותו אירוע מופלא. בניו, שידעו שמץ מקדושתו, נותרו פעורי פה לשמע סיפורו.

חלפו כמה שנים נוספות ורבי עמרם אבורביע הלך לעולמו. בנו, ד"ר אהוד אביבי, נפגש פעם בירושלים עם הרב הגאון משה עיני, וסיפר לו את המעשה שסיפר להם אביו זצ"ל, על אותה חבורה קדושה שבהבל פיה הקדוש שמה קץ לאותו מושל טורקי רשע.  

בת שחוק ריחפה על פניו של רבי משה עיני הבא בימים. בנו של רבי עמרם שאל לפשר שחוקו. רבי משה הביט בו ואמר: "אכן, יכול אני להעיד כי נכונים דבריך. אנוכי הייתי אחד מהעשרה..."

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10439

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.