ר' איצ'ה ור' שלמה, חסידי טשרנוביל, היו ידידי נפש שהתגוררו בשכנות והיו שותפים במסחר ומדי פעם נסעו יחדיו לרבי. לר' שלמה היה בן בשם חיים, ולר' איצ'ה בת בשם שרה, שגדלו יחד באותה חצר ושיחקו יחד כאח ואחות. במשך הזמן האבות תקעו כף ביניהם שבבוא העת ישתדכו זה עם זה. הילדים בגרו וידעו שהם עתידים להינשא ולכן פיתחו ביניהם קשר עמוק וחבוי.

יום אחד החליט ר' שלמה לעזוב את הרבי מטשרנוביל ונהיה חסיד של הרבי מרוז'ין. הדבר גרם לריחוק לבבות בינו לבין ר' איצ'ה ושותפותם העסקית בוטלה. הם רצו לבטל גם את השידוך, ור' איצ'ה נסע לרבי מטשרנוביל לשאול אותו בנוגע לתקיעת כף שעשו.

רבי מוטל'ה מטשרנוביל אמר בתוקף:

"לא, איצ'ה. תקיעת כף יש לקיים! אסור לבטלה בגלל הריחוק שנוצר כעת ביניכם".

ר' איצ'ה שב לביתו נבוך. הוא לא רצה קשר עם ר' שלמה, אבל חש חובה לציית לרבי. הוא הופיע בבית ר' שלמה ואמר:

"אמנם נוצר בינינו קרע עמוק, אבל לדברי הרבי הקדוש עלינו לקיים את תקיעת הכף".

ר' שלמה לא חש חובה לציית להוראת הרבי מטשרנוביל וסירב.

חיים ושרה שידעו על המחלוקת בין הוריהם החליטו להינשא ויהי מה. הוריהם ראו בכך מרד נעורים, והחלו, כל אחד בנפרד, לחפש שידוך אחר לילדיהם. הם שמרו אותם בבית כדי שלא יתראו ביניהם. ר' שלמה מצא כלה לבנו ור' איצ'ה מצא חתן לבתו והם אף קבעו מועד לחתונותיהם.

שרה, שהייתה מיועדת להתחתן ראשונה, הייתה שבורת לב ואיימה לברוח מהבית. הוריה לא התרגשו, אבל כמה ימים לפני החתונה הבת נעלמה מהבית. באותה עת נעלם גם חיים מביתו.

בני המשפחות המודאגים העלו השערות מרחיקות לכת, ואף חששו ששניהם הטביעו עצמם בנהר. הם סרקו את כל הסביבה, חיפשו במערות והגיעו לשפת הנהר. שום סימן חיים לא נראה באופק.

ר' שלמה הלך לרבי מרוזי'ן כדי שיאמר לו מה לעשות. הרבי אמר לו בקדרות:

"שלמה. חטאת מפני שביטלת תקיעת כף. סע הביתה ושב 'שבעה' כיושב על המת. תוכל לומר קדיש עבור בנך. אולי נשמתו תזוקק שהרי אינו אשם כל כך בחטא שחטא".

ר' שלמה הנדהם הפציר ברבי לגלות מה אירע לבנו. הרבי לא הוסיף לדבר ורק גילה כי "נמחה שמו מישראל". ר' שלמה חזר לביתו שבור ונהג דיני אבלות כמצוות רבו.

ר' איצ'ה נסע לרבי מטשרנוביל. רבי מוטל'ה קידם את פניו באנחה ואמר:

"זו אינה אשמתך, איצ'ה, אבל עליך לשאת בסבל כי בתך חטאה. יתכן שיש לה תקווה ועלינו לצפות לשעת רחמים. הישאר בביתי עד לאחר חג שבועות, אולי ירחם ה'".

ביום השני של חג השבועות לפני קריאת מגילת רות, הודיע רבי מוטל'ה לשמשו שיש בדעתו לקרוא בעצמו את המגילה בפני הצבור. הרבי החל לקרוא בדבקות גדולה. כאשר הגיע לפרידת נעמי משתי כלותיה הבוכות החל לבכות. כשקרא את הפסוק "ותאמרנה לה כי איתך נשוב לעמך", חזר על המילה "עמך" כמה פעמים. כשהגיע לפסוק "עמך עמי ואלוקיך אלוקי" קראו כמה פעמים, פעם בלשון בקשה, פעם בלשון מצווה, פעם חרישית כממתיק סוד, פעם בקול נכנע ולבסוף בתוקף כמפקד בצבא.

הוא המשיך וקרא "כה יעשה ה' לי" וחזר על המילה "לי" פעמים רבות כאומר שאם אין זכות אחרת שה' יעשה למען הרבי. לאחר מכן המשיך לקרוא את המגילה במהירות כמי שמסיים את תפקידו.

במוצאי החג קרא הרבי לר' איצ'ה ואמר: "שוב לביתך בשלום. בתך תחזור".

דמעות זלגו מעיני החסיד לשמע הדברים, והרבי הוסיף:

"בתך תחזור שבורה ובוכה כי חיים מת. ברצונה כעת להיות נאמנה לעמה. עליך לקבלה ללא שאלות ומענות משום שהיא באה מרצונה והיא בעלת תשובה אמיתית. לא תוכלו להישאר בעירכם. ארוז את חפציכם וסעו למרחקים למקום שאינכם מוכרים, וה' יהיה בעזרכם".

ר' איצ'ה חזר לביתו והחל להתכונן לנסיעה.

כעבור זמן קצר בלילה אחד נשמעה נקישה בדלת ביתו. בפתח עמדה שרה כשראשה מורכן ארצה.

"חטאתי מאוד, אבי", אמרה מתייפחת, "זו הייתה עצתו של חיים חתני. לא יכולנו להתגורר בנפרד, וברגע של טירוף החלטנו לברוח יחד אל הכומר ולהינשא אצלו. הכומר שלח אותנו לכומר הגר רחוק, והלה ביקש להמיר את דתנו ולהשיאנו כגויים. חיים מת מרוב חרטה ואולי כעונש מידי הקדוש ברוך הוא, ואילו אני לא יכולתי לשאת את הדבר. חשתי כמוהו כי טוב מותי מחיי, אבל לפתע תקפו אותי געגועים לביתי וכוח נסתר משך אותי חזרה לביתי ולעמי, והנני כאן לפניך, אבי..."  

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10611

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.