בס"ד כב אייר

לז' לעומר

שנת שמיטה..

בפרשת 'בהר – בחוקותי' אותה נקרא השבת, עוסקת התורה בהרחבה בדיני מצוות השמיטה. לאחר פירוט דיני השמיטה והיובל, מברכת התורה את מקיימי המצוות הללו: "ועשיתם את חוקותי... ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וגו'". לאחר ברכה זו התורה כביכול 'נזכרת' בשאלה שעלולה להתעורר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתנו?" ומשיבה התורה: ""וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים".

בגמרא (במסכת סנהדרין) מקבילים את שש שנות השמיטה כנגד ששת אלפי שנות קיומו הנוכחי של העולם, ושנת השמיטה מקבילה לאלף השביעי (לגאולה). השנה השישית מסמלת את האלף השישי שבו אנו חיים, שבסופו מתחוללת ביאת המשיח.

ולכן נשאלת השאלה (כמו לגבי האדמה): איך ייתכן שדווקא בשיא החולשה וירידת הדורות, בסוף האלף השישי, נוכל להביא את הגאולה?

על כך באה הבטחת הקב"ה, שעל ידי עבודת ה' מתוך מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, בסוף האלף השישי, ייתן לנו הקב"ה, בכוחו האין סופי, את שפע הגאולה, תיכף ומיד ממש!