הרמן וצילה הידלברגר התגוררו לפני מלחמת העולם השנייה בבית מרווח בכפר מאסבך שבדרום גרמניה, שם שכנה קהילה קטנה של יהודים הנאמנים לתורה ולמצוות. ביתם היה פתוח לכל נצרך.

יום אחד בשנת 1934, כאשר צילה הלבישה את לאה, בתה בת הארבע וחצי, בבגדים חמים והושיבה אותה ליד האח המבוערת, הגיעו לאוזני הילדה קולות שעלו מהמטבח.

"מי נמצא שם?", שאלה הילדה.

"במטבח נמצאת אשה מפרנקפורט שאוספת כספים עבור משפחות מרובות ילדים שאין ביכולתן לשלוח את ילדיהן לנופש. בדיוק עכשיו היא סיפרה לי על חייט יהודי מפרנקפורט שיש לו בת אחת וארבעה בנים. האם את רוצה אחד מהם לבעל?", שאלה האם בחיוך.

לאה הקטנה התרגזה על הרעיון כדרך שבנות קטנות מתרגזות כאשר מדברים עמן על בנים, והנושא נשכח.

חלפו כמה שנים. התנועה הנאצית עלתה לשלטון ועננים שחורים התקשרו בשמי גרמניה ואירופה כולה. משפחת הידלברגר חיפשה דרך להגיע לארץ ישראל. הם שמעו על התארגנות לרכישת אדמות בגליל המערבי להקמת יישוב שרצו לקרוא לו בתחילה מלכות-יה, אבל החליטו לבסוף לקוראו שבי ציון.

בשנת 1939 עלו לארץ ישראל הרמן וצילה הידלברגר, בתם לאה וקרובי משפחה נוספים באנייה הליגלית האחרונה שיצאה מגרמניה. במסבאך נותרה סבתא לינה, אמו של הרמן ובתה מרתה, בעלה ושתי בנותיהם טרודה ולוטה. כולם נספו בשואה הי"ד.

המשפחה הגיעה לארץ ישראל ולשבי ציון, יישוב חומה ומגדל שנוסד בי"ב בניסן תרצ"ח (1938), כמה חודשים לאחר ייסוד הישוב שרובו ככולו הורכב מתושבי גרמניה. הרמן שהכיר בגרמניה את עסק גידול הפרות השתתף בהקמת רפתות, ואילו צילה הייתה גבנית מדופלמת שגבינותיה נודעו באזור.

השנים חלפו ולאה בגרה. כאשר הגיעה לפרקה הפגישו אותה עם העלם היקה יהודה נויגבאור. שניהם היו מאותו מוצא והיו דתיים, אבל בתום פגישתם לא נמשך הקשר.

חלפו כשנתיים. יום אחד שושנה, חברתה הטובה של לאה, ביקשה ממנה שתתלווה עמה לבקר את ידידה אברהם בנמל חיפה.

לפתע ראתה לאה אדם מוכר יושב על דופן אנייה וצובע אותה. היה זה יהודה שעמו נפגשה בעבר. הוא קרא לה "לאה" והיא ענתה "שלום" והמשיכה הלאה עם חברתה. אברהם, שהכיר את יהודה וגם את לאה אמר לה: "הבחור הזה מתאים לך ולמשפחתך כמו כפפה ליד!"

באותם ימים הטלפון לא היה מצוי. יהודה כתב מכתב להרמן וביקש ממנו להיפגש שוב עם בתו. כשקיבל מענה חיובי נסע באוטובוס לביתה של לאה בשבי ציון. כאשר הגיע לאה לא הייתה בבית. אביה אמר לו:

"תגיע מחר בשעה ארבע אחר הצהרים לקפה 'שניר' ברחוב הרצל בחיפה. אנסה לשכנע את לאה שתבוא. אם תבוא, טוב, ואם לא - אין מה לעשות עוד". האב שכנע את בתו להגיע לפגישה עם יהודה, והפעם החליטו להתחתן ולהתיישב בשבי ציון.

לאחר חתונתם התוודעה לאה לסיפורו המלא של בעלה. מכל משפחתו רק אביו, הוא ואחותו שרדו את השואה. הוא סיפר כי נולד בפרנקפורט כבנו של חייט, אברהם יעקב נויגבאור. היו לו שלושה אחים ואחות אחת. בפרוץ מלחמת העולם אמו מרים הצליחה לשלוח את שני ילדיה הבוגרים, יהודה עם ההכשרה דרך יוגוסלביה לארץ ישראל, ואסתר בתה בת השמונה לאנגליה, ובעלה גורש מעבר לגבול, ואילו היא ושלושת ילדיה, ישראל-מאיר, שמחה ומנחם, נשארו בגרמניה. יהודה שלח מכתבים לאמו וביקש ממנה שתשלח את יתר אחיו לארץ ישראל. האם ענתה שמזג האוויר קר מכדי לשלוח אותם. יתכן שלא כתבה הכל מחשש הצנזורה. בשלב מסוים הדואר פסק כליל. לימים התברר כי האם ושלושת בניה נספו בשואה הי"ד.

יהודה הפך במשך השנים לקצין ימי בצי הסוחר הישראלי, ואת היותו הקצין הדתי היחיד ניצל להפצת יהדות. נולדו להם שני ילדים, מירי ונפתלי.

יום אחד, כחמש עשרה שנה לאחר מותה של האם צילה ע"ה, ישבה לאה בארוחת בוקר. לפתע נזכרה באירוע נשכח מימי ילדותה המוקדמים, קישרה אותו לסיפור חייו של בעלה, וקראה בהתרגשות:

"יהודה, אתה יודע מי עשה לנו את השידוך? אמא שלי!"

בעלה התפלא על דבריה. זה לא התאים למה שהיה ידוע לו.

ואז סיפרה לו על אותה הצעה שקיבלה מאמה כאשר הייתה בת ארבע וחצי...

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10831

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.