אלחנן, בחור ישיבה בן שמונה עשרה מרחובות, חלה במחלה קשה ביותר שחייבה אותו להיות מאושפז בבית רפואה. הטיפול לא הועיל ובעצת הרב פירר עבר לבית רפואה נוסף, וכאשר גם שם לא הצליח, הטיפול עבר לבית הרפואה 'איכילוב' בתל אביב.

חלפו כשלושה חודשים ואלחנן היה תלוי בין שמיים לארץ. הוא הגיע למצב שלא היה יכול לאכול דרך פיו אלא דרך אפו באמצעות זונדה. בתקופת מחלתו הוריד ממשקלו שלושים ק"ג ושקל ארבעים ק"ג בלבד. המצב הלך והדרדר עד שאביו החליט לפנות לרבי אלעזר אביחצירא מבאר שבע. היה לאב קרוב משפחה שהיה מבאי חצרו של הבבא אלעזר שסידר לו פגישה קרובה. האב הגיע לפגישה ושטח בבכי את מצוקת בנו, כשהוא מתאר איך מצבו הדרדר מאוד והוא נמצא בסכנת חיים ממש.

הבבא אלעזר אמר לאב שיאסוף ח"י שקלים כפדיון נפש מכל אחד בני משפחתם של האב והאם, כלומר כל אחיהם ואחיותיהם ובני זוגם וכל צאצאיהם ובני זוגם. לאב יש שמונה אחים ואחיות ולאם תשעה, ובסך הכל היו למעלה ממאה וחמישים נפשות. הרב ביקש לקבל את כל השמות כדי שיערוך תיקון כללי לכולם, ולאחר שהכסף ייאסף, יקנה בו תפילין לילד יתום מאב ואם שעומד לפני בר מצווה.

מלאכת איסוף הכספים לא הייתה פשוטה. היו להם קרובי משפחה מאמריקה, מאירופה וכמובן גם מהארץ, והיו צריכים לחכות לכסף שיגיע פיזית בדואר. בתוך שבוע נאסף כל הכסף, ואז הגיע האב לבית הרפואה 'איכילוב' ובידו שקית עם כל המטבעות והשטרות, ואמר שילך לבני ברק כדי לרכוש תפילין ולאחר מכן יחפש ילד יתום מאב ואם לפני בר מצווה, שגם זו משימה לא פשוטה שיכולה לארוך כמה ימים כאשר הזמן דוחק ומצבו של אלחנן הולך ומדרדר.

האב ישב עם הכסף ליד אלחנן שהיה עם הזונדה באפו במצב של דמדומים  - עין אחת פקוחה והשנייה סגורה. לפתע נשמע צלצול בפלאפון של האב.

על הקו היה מנהל מוסד חשוב בכפר חב"ד, יהודי שמעולם לא דיבר עם האב. האיש אמר:

"קיבלתי את שמך מפלוני והוא מסר לי שאתה בעל אמצעים ויכול לעשות מעשי חסד. יש לנו במוסד בחור שבעוד שבוע אמור לחגוג בר מצווה ועליו לרכוש תפילין. ברצוננו לעזור לו כמיטב יכולתנו, אבל כרגע אנו במצב קשה ואין באפשרותנו לעשות זאת. גם במשפחתו אף אחד לא יכול לעזור, הוא יתום מאב ואם..."

האב המשתומם קפץ על המציאה ואמר למנהל המופתע: "בעזרת השם אבוא עוד היום עם התפילין לכפר חב"ד!"

האב נסע לבני ברק, הוסיף מכספו על הפדיון ורכש תפילין מהודרות עבור הנער. משם נסע לכפר חב"ד והגיע למוסד בשעה שש בערב כדי למסור את התפילין למנהל, ומשם נסע לבאר שבע לבבא אלעזר עם שמות בני המשפחה כדי לערוך פדיון נפש.

בדיוק בשעה שבה מסר האב את התפילין חילקו במחלקה ב'איכילוב' ארוחת ערב. היה שם סלט כרוב בתחמיץ, מאכל חביב על אלחנן. הוא אמר לאמו:

"תקראי לרופא שיוציא לי את הזונדה מהאף. אני רוצה לאכול את הסלט הזה!"

האם הנדהמת פנתה לרופא והלה הגיע לאלחנן ואמר:

"אסור לך בשום אופן להוציא את הזונדה! מחר צריכים לעשות לך צילום סי-טי ועליך להיות בצום, ולכן אתה מוכרח לקבל את מנת הזונדה היומית שלך".

אלחנן אמר: "אם לא תוציא לי, אוציא אותה לבד!"

הרופא לא הסכים ולאחר שהסתלק החל אלחנן למשוך את הזונדה מאפו. האחות החלה לצעוק עליו "מה אתה עושה?!". אלחנן אמר לה שהוא רוצה מאוד לטעום מסלט הכרוב שמוגש ליתר החולים. האחות ראתה שהוא תקיף ועזרה לו להוציא את הזונדה בעדינות, ולאחר מכן הביאה לו את הסלט המיוחל. לאחר שלושה חודשים שבהם לא אכל, החל לאכול בתיאבון כאילו לא אכל מימיו. הרופא שראה זאת גער באחות, והיא טענה להגנתה: "מה אעשה?! תראה איך הוא אוכל!"

למחרת נערך צילום הסי-טי. הרופאים אמרו שהם לא רואים שום דבר...

כעבור שבוע שוחרר אלחנן לביתו.

כיום, אחת עשרה שנה לאחר המקרה, הרב אלחנן נשוי ואב לחמישה ילדים ומשמש כרב בקהילה ברחובות.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10854

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.