קטילת חרקים ומעופפים ביו"ט

"כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח..."[שמו"ר,כ"ט]

הריגת בעלי חיים בשבת אסורה משום נטילת נשמה. אב המלאכה הוא שוחט -אחת ממלאכות המשכן. האיסור כולל כל בע"ח קטן כגדול, אלא שמהתורה האיסור דווקא כאשר יש צורך בבע"ח השחוט או המת. ברם אם המטרה להיפטר מהם, כגון הריגת זוחלים או מעופפים מטרידים למיניהם –האיסור מדרבנן [מלאכה שאינה צריכה לגופה]. לכן, אין לרסס בשבת ישירות על המקקים, שע"י כך ממיתים, אלא רק מסביב בכדי להבריחם.

ביום-טוב מותרת מלאכת אוכל נפש. בדרך כלל מדובר במלאכה שאי אפשר היה לעשותה מערב יו"ט [במציאות של אז!] כגון בישול ואפיה וכן שחיטה. לכן מותר לשחוט ביו"ט לצורך אכילת בשר בו ביום, למרות שבזמננו יש קירור והקפאה ולא שכיח שאוכלים בשר ביום בו נשחט.

תנאי נוסף להיתר המלאכה, שתהיה "דבר השווה לכל נפש": שרוב האנשים נצרכים לה.

האם מותר להשמיד ביו"ט חרקים/יתושים/זבובים המטרידים ומצערים את האדם? לכאורה כן, שהרי שחיטה מותרת. מאידך, אין זה צורך אוכל נפש שכן המטרה לחסלם. אלא שישנו כלל בהלכות יו"ט: "מתוך שהותרה לצורך (אוכל נפש) הותרה אף שלא לצורך" והכוונה שהמלאכה הותרה גם לצורך הנאת הגוף, גם אם אינו אוכל נפש [מנחת שלמה תנינא,ס,כ"ח]  ובכלל זה הסרת המעיק והמטריד, שגם נראה שהוא צורך השווה לכל נפש. בכל זאת, הגרש"ז אוירבך התלבט בדבר, כי אולי יהרוג גם מקקים שאינם מפריעים. נראה אפוא שאם מדובר בזבוב/יתוש בודד יש להתיר, ובפרט לצורך חולה או באופן שהמקום שורץ חרקים מעבירי מחלות. וכן יש להתיר ביו"ט הדברה ע"י ריסוס [שו"ת דבר חברון] שקוטל בדרך גרמא, כמובן בתנאי שזה אכן מפריע, ולצורך איכות החיים יֵחשב.