סיפור לצאת מהקופסה
|
וולנטין פוטוצקי היה בן למשפחת אצולה פולנית פיאודלית מפורסמת, הידועה באדמותיה הרבות ובעושרה הרב. וולנטין היה יורש העצר היחיד. כראוי למשפחת אצולה, הוריו השקיעו בו את המיטב, ושכרו עבורו מורים פרטיים מעולים, למען יוכל ללמוד ולהשתלם במקצועות רבים. יום אחד הגיע וולנטין לבית מורו, ולהפתעתו הוא ראה את מורו האהוב כשהוא עטור בתפילין... וולנטין נדהם, מעולם הוא לא ראה מחזה כזה. המורה לא ידע את נפשו מרב פחד – שנים רבות שהוא מסתיר את יהדותו מאימת הסובבים. הוא מקפיד לקיים את מצוות התורה בסתר, באין רואים, רע ומר יהיה גורלו אם דבר יהדותו יתגלה... המורה ביקש מוולנטין לא לספר את אשר ראו עיניו, ואכן וולנטין הבטיח לשמור את העניין בסוד. אך מכיוון שהיה נער מחונן, שלא נתן להזדמנויות לחמוק, הוא החל לחקור את מורו מהי משמעותן של התפילין, ובכלל, מהי יהדות... לאט לאט הוא התוודע ליהדות ולערכיה הרוחניים, וחש צורך להתחבר אליה. העניין התגלגל וההחלטה לעזוב את הנצרות ולהצטרף לשורות העם היהודי החלה להתבשל במוחו. הוא שמר על הכול בסוד מכיוון שהחוק הפולני אסר על המרת דת מנצרות ליהדות, והעונש על הפרתו היה מוות. למרות הכול – וולנטין התגייר ושינה את שמו לאברהם על שם אברהם אבינו. הוא ברח לעיירה בשם לידא, הסמוכה לווילנא, כדי להימנע מעיניים בוחנות, שיזהו אותו בזהותו הקודמת. כעבור זמן הגיעה השמועה על גיורו למשפחתו, והיא הפעילה את קשריה ופתחה בחיפושים אחריו כדי להחזירו לחיק הנצרות. עקב הלשנה של יהודי, נתפס אברהם, נחקר ועונה קשות. הוא הודה מיד כי הוא גר, ולא הסכים לחזור בו למרות המחילה, העושר והכבוד המובטח לו באם יכיר בדת הנוצרית. עד הרגעים האחרונים, לפני עלייתו למוקד, ניסו הכמרים לשכנעו ללא הצלחה, עד אשר בזעקת "שמע ישראל" הוא נשרף באש הבוערת. אברהם הועלה על המוקד בכיכר העיר בווילנא ב-24 במאי 1749, ביום טוב שני של חג השבועות. דקות ספורות לפני שהכמרים ביצעו את גזר הדין, נגשו אליו אנשי הכמורה ואמרו לו: אנחנו מבצעים את המוטל עלינו, אולם יש לנו בקשה. יתכן והצדק אתך ועם אמונתך, ובעצם אנו פושעים כשאנו הורגים אותך. בעוד דקות ספורות נשמתך תגיע לעולם האמת, ואז תדע עם מי הצדק. בקשתנו, היא שאם הצדק אתך – אנא, אל תבקש מאלוקים שינקום בנו על שהרגנו אותך... גר הצדק שמע את הבקשה, וענה להם תשובה מדהימה: אמשול לכם משל. שני ילדים שיחקו בחול ובנו ארמון לתפארת, אחד הילדים היה בן המלך. והנה, הילד "הפשוט" החליט בשובבות ילדותית להרוס את הארמון... בן המלך כעס מאוד והבטיח – כשאגדל ואהיה מלך – אהרוג אותך! השנים חלפו, ויהי היום והמלך מת. לאחר הלוויה הממלכתית מינו את בנו שימלוך תחתיו. עם סיום טקס ההמלכה ישב המלך בכיסאו, ואחד מעבדיו הודיע שמישהו צריך דחוף לפגוש את המלך... יכנס! אמר המלך – והנה המלך רואה שעומד לפניו אדם פשוט, רועד כולו... מה קרה? התעניין... אדוני המלך! אתה זוכר שלפני שנים רבות הרסתי לך ארמון חול, והבטחת לי שכשתהיה מלך תהרוג אותי, אני מבקש סליחה, אנא! תסלח לי... חייך המלך ואמר: כיום אני מלך! כל ענייני הממלכה רובצים על כתפי, אתה חושב שמה שעומד לנגד עיני הוא ארמון של חול? סיים הגר ואמר לכמרים: בעוד דקות ספורות אהיה בשמים, ונשמתי תגיע לדרגות נפלאות, אתם חושבים שבאותה שעה יעניין אותי גוף העשוי מחול...? "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", כך מצווה התורה בפרשתנו, פרשת קדושים. נצטווינו לא לנקום בחבר ולא לנטור [לשמור] לו איבה בליבנו. כיצד ניתן לבצע זאת? מישהו פגע בי, איך אני יכול להעביר זאת מליבי ולא לנטור לו איבה? התשובה נעוצה בהמשך הפסוק: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני השם", "אני השם", יש לכם פרויקט חיים – תכירו אותי, תתקרבו אלי – אל תחיו בתוך קופסה מלאה פגיעות – תהיו מרוממים, חבל להשקיע אנרגיה על קטנות מעין אלו. אין מקום לנקמה או אפילו למחשבה על עניינים פעוטים אלו שאינם עיקר החיים ומטרתם. הלוואי ונזכה להשקיע את הכוחות הנפלאים הטמונים בנו בבניין ארמון אישיותנו, ולא בבנייתם של ארמונות מחול...
| |
