"וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה"

(במדבר יד, ג)

לכאורה, במה חטאו המרגלים? בארץ הם פגשו ענקים, ראו ערים בצורות. יש בארץ קושי. המרגלים נשלחו לכאורה לצורך מחקר אמיתי ולא רק כחותמת גומי. הם ראו את מה שראו. מה החטא בזה? האם הפחד הטבעי הוא חטא?

נראה כי החטא היה בעצם המחשבה שהכניסה לארץ תלויה בשיקול דעתנו. עתידה של כל אומה תלוי בדרך כלל בהחלטות השונות של העם. העם ומנהיגיו הם שמכריעים בדילמות לאומיות. אולם, לא כך בעם ישראל.

יצירתו של עם ישראל לא נשענה על מעשי אדם, לא אנחנו בנינו את האומה. הקב"ה ברוב חסדו הוא שהוציא אותנו ממצרים, במהלך שכולו אלוקי מתחילתו ועד סופו (תהלים ק, ג): "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ". אין אנו שותפים ביצירת אומתנו.

הכניסה לארץ ישראל היא המשך ישיר ליציאת מצרים. גם היא חלק מהמהלך האלוקי של יצירת האומה, כפי שמופיע בלשונות הגאולה (שמות ו, ו-ח): "אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". הכניסה לארץ, כמו היציאה ממצרים, אינה באה מצידנו. הקב"ה הוא לבדו המוליך אותנו לארץ.

המרגלים חטאו בנקודה זו. נוצרה אווירה שהכניסה לארץ תלויה בנו, ברצוננו, בשיקול דעתנו. טעות היא להתייחס לכניסה לארץ כמעשה נפרד מהיציאה ממצרים. חז"ל ראו בדברי המרגלים כפירה בריבונו של עולם (במדבר יג, לא): "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", מפרש רש"י: חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ - "כביכול כלפי מעלה אמרו", המהלך האלוקי הסתיים וכעת ההחלטה צריכה להיות בידינו, האם ומתי להיכנס לארץ.

אך, לכאורה, הקב"ה אחראי לטעות זו, הוא שציווה על השליחות על מנת לבדוק את הארץ (במדבר יג, א-יט): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה... וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים". העובדה שהקב"ה מציג לנו את המגע עם הארץ כמשהו שיש בו מקום לאמירה שלנו, היא שיוצרת לכאורה את הטעות.

מטרת שליחת המרגלים היתה לייצור הזדהות ושייכות של עם ישראל לארץ ישראל. השליחות בישרה על השינוי שיחול בארץ ישראל. בארץ לא נקבל עוד מן ועננים משמים, אלא נשיג אותם בעמל ובמאמצים ארציים שייצרו בקרבנו את השייכות לארץ. אבל, אין לטעות, ה' הביא אותנו לארץ, הוא שנתנה לנו, וביתר בהירות - אנו מצווים לרשת את הארץ!

אנו מרגישים כאילו אנחנו כבשנו את הארץ בכוח צבאי, כאילו אנחנו הפרחנו את אדמת ארץ ישראל, כאילו אנחנו פיתחנו כלכלה וביטחון, אבל באמת יש לראות זאת רק כתחושה של שותפות. הארץ היא של הקב"ה והמהלך כולו הוא מהלך אלוקי (ויקרא כה, כג): "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

שליחת המרגלים, אם כן, היתה בכדי לחולל את ההזדהות והשייכות לארץ הנצרכות לפני הכניסה אליה. אולם, היה אסור לדמיין שיש לנו זכות החלטה האם להיכנס לארץ או לא. ארץ ישראל דורשת מאיתנו ענווה (תהלים לז, יא): "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ".

הרב אליעזר קשתיאל, מהספר: "סימן לבנים - שיחות פרשת שבוע"