"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א, א)

בין חומש שמות לחומש במדבר יש קווי דמיון מופלאים. שניהם עוסקים במסעות. שניהם מציגים את בני ישראל ככפויי טובה וקשי עורף. בשניהם סיפורים על תלונות העם בענייני מאכל ומשקה. בכל אחד מהם חוטאים בני ישראל חטא גדול: חטא העגל בחומש שמות, חטא המרגלים בחומש במדבר. בשני החטאים הללו ה' מאיים לכלות את העם ולהתחיל מחדש עם משה. ובשתי הפעמים תחינותיו הכנות של משה רבינו משכנעות את ה' לסלוח לעם.

אך יש הבדל חשוב ביניהם: חומש שמות עוסק במסע מ- , ואילו חומש במדבר עוסק במסע אל-.

חומש שמות הוא סיפורה של בריחה משעבוד. בחומש במדבר, לעומת זאת, מצרים היא כבר זיכרון ישן. העם שהה במדבר תקופה ממושכת. הוא כבר קיבל את התורה ובנה את המשכן. עכשיו הוא מוכן להמשיך הלאה.

לו היינו קוראים את התורה לראשונה, היינו מניחים שחלק זה של המסע יהיה נינוח יותר, שהעם יהיה אופטימי יותר. הרי הסכנות הגדולות כבר חלפו. פרעה כבר היסטוריה, בים סוף העם ניצל בדרך נס, לאחר מכן העמלקים תקפו אותנו - והעם ניצח אותם. מה עוד יכול להדאיג אותם עכשיו? הם יודעים מניסיונם שכאשר ה' איתם, שום כוח שבעולם לא יוכל להם.

ובכל זאת קורה ההפך - המרידות בספר במדבר חמורות יותר ומצב הרוח הלאומי קודר במידה ניכרת מזה שבספר שמות. התורה, בריאליזם מרשים, מספרת לנו דבר בעל חשיבות רבה הנוגד את האינטואיציה שלנו: המסע מ- תמיד קל יותר מהמסע אל-.

לתופעה הזו יש סיבה ביולוגית. בגנום שלנו צרובה הנטייה להגיב בחריפות לסכנות. בשעת סכנה, העמוקים שבאינסטינקטים שלנו מתעוררים. אנו נכנסים למצב של הילחם או ברח. חושינו נדרכים, תשומת ליבנו מתחדדת והאדרנלין מציף את עורקינו. לפעמים, כשאנו נמלטים ממשהו, אנו אוזרים כוחות שלא ידענו שיש לנו.

בריחה אל משהו היא כבר דבר אחר לגמרי. עלינו לרכוש כישורים חדשים, לשאת באחריות, לפתח כוחות חדשים. דרושים לנו לשם כך דמיון וכוח רצון. אנו נדרשים לתאר לעצמנו עתיד שטרם היה, ולפעול למימושו. הבריחה אל-, היא מסע אל הבלתי נודע.

זה היה ההבדל בין אברהם אבינו לבין תרח אביו. התורה מספרת לנו (בראשית יא, לא): "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹואוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".

היה לתרח די כוח רצון לעזוב את אור כשדים, אך לא להשלים את מסעו לכנען: לעשות את המסע מ-, אך לא את המסע אל-. תרח נתקע בחרן. אברהם אבינו צריך היה להשלים את המסע.

בני ישראל עשו במסעם שורה של טעויות. הם התמקדו יותר מדי בהווה (אוכל, מים) ופחות מדי בעתיד. כשעמדו בפני קשיים הם התעקשו להביט אחורה, אל הדברים כפי שהיו, במקום להביט קדימה, אל הדברים כפי שהם יכולים להיות. התוצאה היתה שדור שלם, כמעט, גורלו היה כגורל תרח: הם ידעו איך לצאת אבל לא איך להגיע. הם חוו את יציאת מצרים אך לא את הכניסה לארץ כנען.

האתגר האמיתי הוא לדעת ולזהות מהי התכלית, לאן ה' רוצה שאסע. להיות יהודי הוא לדעת כי החיים הם, במובן מסוים, מסע. כאלה היו חייו של אברהם, כאלה היו גם חיי משה. וכאלה הם חיינו, כאומה וכיחידים. על כן חשוב כל כך לדעת כבר מן ההתחלה לאן מועדות פנינו, ולא לשכוח זאת ולא לוותר על כך. כי קל לעזוב, אך קשה יותר להגיע. התשובה לכך היא היעד שאנו מקלידים במערכת הניווט הלוויינית שלנו במסע החיים שנקרא "החיים".

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "רעיונות משני-חיים,קריאות חדשות בפרשת השבוע"