"ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'" (ויקרא כב, לא-לג). '"ושמרתם" – זו משנה. "ועשיתם" – זו המעשה, וכל שאינו במשנה אינו במעשה. ושמרתם את מצות ה' ועשיתם אותם – ליתן שמירה ועשיה במצות. "אני ה' " – נאמן לשלם שכר' (ספרא). נאמר כפול "ושמרתם" "ועשיתם", אולם התורה לא סתם חוזרת על עצמה, ולכן למד הספרא ש"ושמרתם" הכוונה ללימוד תורה, שע"י כך יוכלו לעשות את המצוות כראוי, כיון שמי שלא לומד לא יודע איך לקיים כראוי את המצוות, לכן "ועשיתם" זה עשיית המצוות ו"שמרתם" זה השמירה של המצווה שתיעשה כראוי, שזה ע"י הלימוד שבלעדיו לא יודע כיצד לקיים, כמו שאומר 'וכל שאינו במשנה אינו במעשה'. שכך ממשיך ומסביר כיצד זה נלמד בפס': שמירת מצות ה' (ושמרתם את מצות ה') שאז תוכל לעשותם את המצות (ועשיתם אותם), זה ע"י הלימוד שבזה נותן שמירה לעשיית המצות כראוי (ליתן שמירה ועשיה במצות). דבר זה בא כהקדמה להמשך הפס', למצוות קידוש השם, שמסירות נפש צריכה להיעשות במקום הנכון, שאדם יכול להגיע להתלהבות שמוכן למסור נפשו, אבל אם לא יודע כראוי את ההלכה יכול לעשות בזה חטא גדול, שכביכול רצח את עצמו, כך שחובה לדעת את ההלכה במדויק כיון שבזה יש הבדל של שמים וארץ. כמו שפוסק הרמב"ם: 'כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו; ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", ועליהם נאמר "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם' (רמב"ם יסודי תורה ה,ד). יוצא שבמסירות נפש יכול לעשות את המצווה הגדולה ביותר לעומת שבאותו מעשה בדיוק יכול גם להיחשב חטא גדול אם לא היה צריך לעשות כך, וכן יכול לטעות ולעבור על חילול השם אם היה צריך למסור נפשו; יוצא שבמצווה זו במיוחד יש הבדל עצום שצריך לדעת את ההלכה בוודאות ובבירור שאחרת זה משתנה משיא הקדושה לשיא השלילה ח"ו, לכן הקדימה כאן התורה שיש ללמוד כדי לדעת את ההלכה, כדי לשמור את עשיית המצווה. בנוסף נראה שבקידוש השם יש עניין חשוב של לימוד, כיון שיש מעשים שמצד הדין מותרים, ובכ"ז לת"ח זהו חילול השם, וכן להיפך שבמעשיו מביא לקידוש השם, כמובא ברמב"ם: 'ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעין, והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (שם ה,יא) [להרחבה על מצוות קידוש השם ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'מצות קידוש השם' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. לכן יש חשיבות גדולה ללימוד תורה כדי לדעת מה לעשות כראוי. נראה שאפשר שבדרשה השניה שמובאת זה לא חזרה להסבר אלא לימוד חדש, שיש כאן רמז לסוד שמובא בזוהר: 'עוד "אש תמיד תוקד על המזבח", דא אורייתא, דאתמר בה (ירמיה כג כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'". "לא תכבה", ודאי, דעבירה אינה מכבה תורה, אבל עבירה מכבה מצוה ... אבל לגבי מארי תורה, לית ליה כבייה עולמית בהון, בגין דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא, דאור ר"ז אתקרי. ומצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן, תורה איהו לגבייהו, לילה ויומם לא תכבה עלייהו, בגין דמקיימין בה (יהושע א ח) "והגית בו יומם ולילה" (זוהר ח"ג כח,ב). יוצא שכאשר המצווה מחוברת לתורה (שנעשית ע"י בעלי תורה) היא  מאירה ואינה נכבית בגלל עברה. אולי לזה נרמז בדרשת הספרא בפס' 'ושמרתם את מצות ה', ועשיתם אותם – ליתן שמירה ועשיה במצות', שיש שמירה על מצוות ה', שהכוונה שלא יכבו, שזה נעשה ע"י התורה שלמד ונעשה מבעלי תורה ('מארי תורה'), שכך אח"כ כאשר 'ועשיתם אותם' חל יחד עם המצוה גם כח השמירה של אור התורה, שזהו שבלימוד נעשה שנתן 'שמירה ועשיה במצות', שבעשיה רגילה המצווה יכולה להיכבות, אבל יחד עם השמירה של רז התורה שמתחברת לעשיה, נעשה שמירה על המצווה שלא תכבה. לכן גם מובן הסיום בספרא: '"אני ה' " – נאמן לשלם שכר', שהמצוה לא תכבה ולכן יקבל עליה את השכר.