בס"ד

ויקרא

ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד (א, א)

אמר משה: ומה אם סיני שלא היתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה לא עליתי אלא ברשות, שנאמר: "ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור" (שמות יט ג), אוהל מועד שהוא לדורות האיך יכול אני להיכנס לתוכו, אלא אם קורא אותי הקדוש ברוך הוא והסכים הקב"ה לדעתו שנאמר "ויקרא אל משה" (שמות רבה יט ג).

ויקרא אל משה (א, א)

למה צריך היה בכלל לקרוא לו למשה? למה לא נכנס בעצמו? שהרי הוא בעצמו עשה את המשכן!? הקב"ה ציווה את משה בעשיית המשכן וכיוון שהשלימו משה, ושרתה בו שכינה, הקטין את עצמו ולא נכנס לתוכו עד שקרא לו הקב"ה, ונכנס. בא הכתוב להודיע ענוותנותו וצניעותו של משה. "משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: בנה לי ארמון. וכשנכנס המלך לארמון, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא את שמו כתוב עליו. אמר המלך: כל הכבוד  הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ? (קראו לו שיכנס לפני ולפנים. כך, בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה משה כותב עליו: "כאשר ציווה ה' את משה". אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שייכנס לפני ולפנים, לכך נאמר: "ויקרא אל משה". (מדרש רבה).

ענוותן, בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, ויותר קדושים ממנו, ויותר נבונים ממנו. כל יהודי בעיניו – הכי נפלא. כל יהודי -  הכי צדיק. השמחה שלו זה לא שהוא יותר מהשני. השמחה שלו שהוא יהודי, שהוא זוכה לעבוד את ה'.

כשבן אדם זוכה להאמין שהוא הכי קטן, שהוא פחות מכל אחד אחר, הוא מקבל אז כזו שמחה, כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. כשאדם רץ אחרי הכבוד, אין לו טיפת חיות, אין לו התלהבות, כל האור שלו הולך. כמה שיש לאדם יותר ענווה אז הוא זוכה ליותר חיות, יותר זריזות, יותר מרץ. כל החיות והשמחה באות מענווה.

שפלות וענווה זה אני לבד לא יכול. אני צריך את הקב"ה. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה. אני לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה. אני לא יכול לנצח את היצר הרע שלי בלי הקב"ה. לכן, לפני כל דבר שאני עומד לעשות אני מקדים תפילה ובקשה. ואחרי כל דבר, תודה אבא, תודה שהיית איתי, ששמרת עלי, שעזרת לי. זאת האמת האחת והיחידה. שאני לא יכול לעשות כלום בלי ה'. כשאדם חי את האמת הזו, ואם הוא שכח לרגע וחשב שהוא עושה, שבכוחו הוא עושה,  הוא מייד עושה תשובה וחוזר לאמת, אם אדם חי ככה, הוא כל הזמן בשמחה. כי הוא מחובר  אל ה'. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה. גאווה זה שיא הריחוק מה'. אדם שבורח מגאווה, שמחפש רק את הכבוד של ה', את הכבוד של עצמו, הוא חי פה בעולם הזה הרבה יותר טוב שלא לדבר על השכר שיש לו לעולם הבא. כי גאוה מביאה בסופו של דבר את ההרגשה שמגיע לי. אדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". מגיע לי שיכבדו אותי, מגיע לי שיעשו את רצוני וכשהוא לא מקבל מה שהוא חושב שמגיע לו, אז הוא נפגע, אז הוא קצת ברוגז. צריך כל הזמן לעצור, להתבונן, לזהות את המחשבות של גדלות שמתרוצצות לנו בראש, ולעשות מזה צחוק. מה אתה כל כך מחשיב את עצמך. מה אתה בכלל מתגאה על אחרים. אתה רואה את כל החסרונות שלך, אתה עוד יכול להתנשא על מישהו? אתה לא כזה צדיק. כל מה שאתה עושה זה בעצם בשביל הכבוד שלך, לא בשביל כבוד ה'. ככה אדם  צריך לדבר אל עצמו.  אדם קצת מכבדים אותו, הוא מיד שוכח מי הוא באמת. הוא שוכח ששום דבר זה לא הוא, שאין עוד מלבדו. רדיפת הכבוד זה הגיהנום בעצמו. "וירדו חיים שאולה" נאמר על קורח ועדתו. כי מי שרודף אחרי כבוד, כל פעם שמשהו שהוא עושה לא מוצא חן בעיניו, בעיני עצמו, כל פעם שהוא רואה שהשני יותר טוב ממנו, הוא נשבר לגמרי. הוא גומר עם כל החיות שלו. לעומתו אדם שחי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח, הוא מרגיש כזה תענוג, הוא זוכה לכזה אור אלוקי. זה בעצם הכבוד האמיתי שלו, כל מה שהוא זוכה לעשות לכבוד ה'. אדם צריך לדעת שהחשיבות שלו הגדולה ביותר זה כשהוא מתבטל, מרכין קצת את הראש. את מי שנותן את כל הכבוד לה',  אותו צריך לכבד. לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. כשאנחנו כלום, אז מיד אנחנו רואים שמישהו אחר הוא משהו. כשאנחנו משהו, אז כולם כלום. אומנם הוא כזה,  אך יש לו חסרון כזה וכזה. צריך כל הזמן להזיז את עצמנו לנקודת האמת. שאנחנו כלום, שהכל זה ה', צריך כל הזמן לבדוק את עצמנו לכבוד מי ולכבוד מה אנחנו עושים כל דבר. כמו שמספרים על תלמיד אחד מבריסק שהיה ידוע ומפורסם באדיקותו הרבה ובהתמדה שלו בלימוד. אין ספק, אמרו כל רואיו ומכריו, מדובר בבן עליה שנועד לגדולות. אותו תלמיד היה ידוע כמדקדק בהלכות שבת על כל קוצו של יוד.

יום אחד ניגש אותו תלמיד יקר לרב מבריסק וביקש ממנו בקשה צנועה. "כבוד הרב", אמר, "אני מבקש לקבל על עצמי שבת מוקדם, וכבר בחצות היום אבטל עצמי ממלאכה, כך אוכל להאריך את קדושתה ולזכות בנועם ובשפע אינסופי הטמון ביום קדוש זה, ואוכל להקדיש את שעותי למען התורה". הרבי מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם.

"יפה תלמידי", אמר הרב, "תוכל בהחלט לקבל שבת בחצות היום, אך זאת בתנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו. בעודך מקבל שבת בשעה זו, אל ייראו בעיניך חבריך כמחללי שבת...". למותר לציין שהתלמיד הפנים את המסר, פשפש בעצמו, ונמנע לפחות באותו השלב לקבל שבת מוקדם כל כך.

["הקב"ה  ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעצם זה הדבר שצריך להביא את הגאולה, אבל זה גם מביא את החורבן. כי הצלם אלוקים הזה נתן לו לאדם הרגשה שהוא מבין, שהוא יודע,  שיש לו שכל. כל הטכנולוגיה וכל החכמות  שיש בעולם, מאיפה זה בא? מצלם אלוקים. אדם מאמין ביכולות שלו ובכשרונות  שלו ובתכניות שלו והוא  נותן עצות, והוא מבין שהוא יותר מבין מהשני וכו' וכו'. אחר כך הוא מקל מכה, אז רגע אחד  הוא מוריד את הראש, ואומר אוי, באמת אני לא יודע, ואחרי רגע עוד פעם, מחדש זה מתחיל.

יש משפיע ויש מקבל. הקב"ה משפיע והאדם הוא מקבל. אף על פי שיש לו צלם אלוקים והוא יכול להשפיע, אבל כלפי קוב"ה הוא מקבל. ואת זה הוא צריך כל הזמן להזכיר לעצמו. שכל איזה שבח שהוא פתאום מקבל, איזה מחמאה שהוא מקבל, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי, ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום, מאיפה יש לי את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה לך ה'. זה ממך, כי מאיפה היה לי הדעת הזה, מאיפה היה לי את הכשרון להבין, לדבר, לעשות, לפעול, זה מהצלם אלוקים שנתת לי ברוך השם, תודה רבה. אחרי דקה  הוא עוד הפעם שוכח, הוא חושב שזה הוא בעצמו. וכל הזמן הוא נמצא בזיגזגים האלה, זה אני,  זה לא אני, אני ואין. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עשה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, כל הזמן, עד שהוא לא גמר לכלות את כל הישות, שזה עבודה לכל ה-120 שנה. כל העבודה של הבן אדם להיות מקבל. לא מתוך נחיתות, מתוך שמחה, מתוך רצון למלא את התפקיד הנורא והנפלא הזה. זה נקרא לא להפוך את הקערה על פיה. כשפלוני נכשל, אומרים לו הפכת את הקערה על פיה. מה קורה לקערה שהופכים אותה על פיה? היא כבר לא כלי קיבול, הכל נשפך החוצה, רק כשהיא  כמו שצריך, אז היא כלי קיבול. רק אז מקבלים את האור ואת השפע, מקבלים בשמחה, תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, תודה רבה לך ה' כי זה אתה נתת לי. כלומר אני כלי קיבול ואתה מביא לי כל הזמן את האור שלך אני לבנה והאור של הקב"ה זה השמש. אבל אם אני תמיד שמח, ואני כל הזמן ממלמל תפילות, ומסתפק במעט ואומר 'מה שנתת לי, תודה רבה לך ה'" אז אני בעצם נותן לך כפל כפליים בזה שאני מהלל ומשבח ומודה לך, כמו דוד המלך, ואז יצאתי מבחינת מקבל ואני משפיע ומשפיע".] (באור פני מלך חיים).

אדם שחי בענוה ושפלות, שלא מחזיק מעצמו, הוא יכול להתייחס לזולת בעדינות, באהבה, כמו אותו בחור שראה יהודים מדברים באמצע התפילה, והוא עצמו, כך הוא מעיד על עצמו, אין לו את היצר הרע הזה, אז הוא ניגש אליהם  באהבה גדולה ואמר להם: תשמעו רבותי. אני אדם מאוד נמוך, אני לא ראוי להגיד לכם מוסר,  אני בעצמי נמצא למטה למטה, אבל אני שמעתי שכתוב בספרים כמה זה חמור לדבר באמצע התפילה. אז למה לדבר? מישהו אחר היה יכול לגעור בהם אבל הוא דיבר אתם באהבה, והם אמרו לו שהוא צודק, קיבלו את זה. כי שמעו שהוא מדבר מתוך אהבה, ומתוך רצון לזכות אותם. מי שענוותן, אכפת לו מכלל ישראל, הוא מרגיש את כלל ישראל, כמו הסיפור על אותו איכר גוי שפגש בראדין שניים מתלמידיו של ה'חפץ חיים' שהחליטו ללמוד בחיק הטבע. "חם היום" שמעו קול פונה אליהם. הביטו סביבם וראו איכר גוי מחייך. מה שלום ישראל מאיר? השניים הוכו בתדהמה, מתקשים להאמין שגוי פשוט זה שואל על רבם כאילו היה ידידו הקרוב. ואז סיפר להם הגוי איך הכיר את ה'חפץ חיים', "יום אחד יצאתי מן החווה ושמעתי מרחוק קול יללה. חששתי שזהו זאב שמנסה לטרוף כבשים בעדר ורצתי לכיוון ממנו נשמע הקול, כשהתקרבתי ראיתי אותו! את ישראל מאיר. שוכב על האדמה  ומתייפח בקול. מה קרה? מה אתה עושה כאן? האיש מיהר לקום על רגליו וקודם כל התנצל. "אני בוכה משום שזה עתה סיימתי להדפיס את ספרי העוסק בהלכה יהודית. באתי לכאן להתפלל לקב"ה שלא יהיו בספר קטעים היכולים להתפרש שלא כהלכה ויגרמו לאנשים לטעות". ועד היום, מסיים האיכר, אני לא מצליח לקלוט את  דאגתו ומסירותו של אדם זה לבני עמו. (אין עוד מלבדו ח"ב).

מורנו הרב

[עיקר הגדולה של האדם זה רק  שפלות וענווה, כי רק מי ששכן לעפר הוא יקום בתחיית המתים ויזכה לחיים נצחיים כמו שאנו אומרים בתפילת שמו"ע "ומקיים אמונתו לישיני עפר", כמה שאדם יותר בשפלות, יותר בענווה, אז ככה הוא יזכה לתחיית המתים, לחיים נצחיים, וכמה שנאסוף נקודות של שפלות כל יום ככה נזכה לחיים  נצחיים, לתענוג עולם הבא כמ"ש "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיה כ"ו).

בכל ביזיון שאדם מקבל הוא אוסף עוד שפלות, כמה שמשפילים את האדם, כמה שמבזים את האדם הוא צריך לשמוח בזה. אם אתה יודע שמישהו יבזה אותך ברחוב אז כדאי שתלך לטבול במקווה קודם, כי על ידי הביזיון בא כזה אור גדול אז כדאי שתיגש לטבול כדי שיהיו לך כלים לקבל את האור הגדול הזה, על ידי ביזיון בא כזה אור גדול לאדם שלא יבוא על ידי שום מצוה שבעולם, הביזיון הופך את האדם ל"אין",  ועל ידו זוכה האדם  לכזה אור אלוקי, כזה אור גדול, אור אין סוף.

דוד המלך אומר בתהלים "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין" –תחטאני באזוב! אני רוצה להיות אזוב, אני רוצה להיות מושפל, שכולם ידרכו עלי, כולם יצחקו עלי,  ישפילו אותי, רק זאת התשובה  האמיתית, אני  צריך לדעת שאני הכי גרוע מכולם, אני עשיתי הכי הרבה  עברות מכולם, אני השחתתי יותר מכולם, אני רק מבקש "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין" אני רוצה להיות כמו אזובי הקיר, אזוב שכולם דורכים עליו, משפילים אותו, אני רוצה כל החיים להיות אזוב.

יש שתי דרגות בתשובה. יש דרגה בתשובה שמבזים אדם והוא שותק, וזה נקרא "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים" – מבזים אותו והוא שותק, הוא לא עונה, "וידום אהרון", אבל יש דרגה של "עושים מאהבה ושמחים ביסורים", שזוכה לעלות לדרגה יותר גבוהה, שמבזים אותו, ומשפילים אותו, והוא כל היום שמח, שר ומנגן, מקבל את העלבונות בשמחה, באהבה, בשירים, כל בזיון זה משחה לפצעים, רפואה לפצעים, כשמבזים אותו הוא מרגיש שמורחים לו משחה לפצעים שלו, כל הגוף שלו הוא פצע וחבורה 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום' הוא מרגיש  שכל בזיון זה רפואה למחלות שלו, כל בזיון זה מים טהורים – 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"'.

אדם מקבל בזיון אחד – זה מיליון הצלחות, אחרי הבזיון לא נגמרים ההצלחות ולא נפסק השפע, הוא נהיה משביר לכל עם הארץ, הוא זוכה לשפע אין סופי, "ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ" יוסף נהיה המשביר לכל הארץ, כי אחרי שמכרו אותו וביזו אותו, הוא נהיה אין וכל השפע עבר דרכו, אז כמה שאדם מקבל יותר בזיונות יש לו יותר שפע ויותר הצלחה.

לפעמים כשמבזים את האדם, הוא אומר – "מבזים אותי כי אני צדיק!, כי אני עובד ה'" זו גאווה, צריך לא לקבל גאווה מהבזיון, אלא באמת צריך לחשוב מבזים אותי כי זה מגיע לי, כי אני לא צדיק ולא חסיד, לא לומד תורה כראוי, לא שומר את העיניים, אני באמת רשע! צריך להיות מודה על האמת. אם אחד אומר לך אתה רשע! צריך לחשוב ברוך ה' הוא אמר  לי את האמת, אדם חייב להודות על האמת. בזמן שבא מישהו ומזכיר לי מי אני עלי לנשק אותו, לנשק את כפות רגליו, שהוא אמר לי את האמת, ישנה אימרה 'שנא את האוהב ואהוב את השונא' –את השונאים  אה צריך לאהוב, אדם צריך כמה שיותר שידברו עליו, שיבזו אותו, האוהבים זה סתם! האוהב שלך הוא רק  מחניף לך, מטשטש אותך, הוא מכניס אותך לאשליות שאתה צדיק, שאתה בסדר, זה שמוכיח אותך שמבזה אותך, אותו תאהב!

אדם שמקבל בזיונות באהבה אז הוא מציל את הדור מהריגות, כל פעם שאדם מקבל בזיון בשמחה שידע שהוא מציל עכשיו  יהודי מהריגה, וכמה שהוא יותר מפורסם, יותר חשוב ובכל זאת מבזים אותו ומדברים עליו והוא מקבל באהבה אז הוא יותר מציל את הדור מהריגות. ויש צדיק שעושה את זה בכוונה, שמחפש כל מיני תכסיסים איך שידברו עליו, איך שיבזו אותו, וכולם דוברים עליו דברים שלא היו ולא נבראו, ובכך הוא מציל את כלל ישראל משפיכות דמים, כי בזה ששופכים לו את הדם כל רגע וכל שניה והוא מקבל הכל בשמחה ובאהבה עי"ז הוא מציל את ישראל מכל הגזרות, מכל הפורענויות שאמורות לבא עליהם ח"ו. לכן כל אדם שרואה שמבזים אותו, פשוט שיקבל באהבה  כי מי יודע מכמה גזרות הוא מציל את ישראל.

אדם מקבל בזיון באותו רגע הוא קיבל מיליון דולר. מסופר על ר' זושא ורבי אלימלך מליז'נסק שהגיעו לאיזה אכסניה, היו שם כמה שיכורים שהתחילו לתת שם בעיטות אחד לשני עד שראו את ר' זושא, הוא היה יותר פנימה מר' אלימלך והתחילו לתת לר' זושא מכות, בעיטות כמעט שברו לו את כל העצמות, ואז אמר ה'נועם אלימלך' לרבי זושא– אחי, אתה לוקח הכל, אתה לוקח את כל המכות לעצמך, אני גם רוצה מכות, בזיונות, אני גם רוצה עולם הבא, מה איתי אני לא בן אדם, לא מגיע לי קצת? אני גם רוצה לזכות, תן קצת גם לי! מה הכל בשבילך? שעה שלמה הוא  משדל אותו, בוכה לפניו שיחליף איתו מקום – לבסוף שיכנע אותו, ה'נועם אלימלך' נכנס פנימה כדי שיתנו לו מכות ור' זושא יצא החוצה ואיך שהם מתחלפים אומרים הגויים, אומרים השיכורים, מספיק להרביץ לאחד, בואו נרביץ לשני שבחוץ! והרביצו עוד פעם לר' זושא, - אמר ר' זושאלר' אלימלך, אתה רואה הכל מגיע לי, אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה.

בעלבון אחד מכפרים לאדם חטאים של אלפי גילגולים, בעלבון אחד מכפרים לבן אדם ממש אין סוף עוונות, עם עלבון אחד שמעליבים את הבן אדם הוא יכול לזכות מה שהוא לא יזכה עם אלפי עבודות, כל בזיון שווה אלפי אלפים תעניות, אלפי אלפים סיגופים"].

הענווה היא המקור והשורש של כל דבר שבקדושה, שורש כל המידות הטובות.  האות י – סמל הענווה, כמה שהיא קטנה, היא הכל. זה המניין שבעשרה, זה האות הראשונה בשם הויה, זה המספר 10 שהוא מספר של שלמות. היוד הזו זה משהו עצום, זה בעצם היהודי. שה' אוהב אותו גם אם הוא לא מצליח, גם אם הוא עושה קצת כשהוא לא יכול יותר. ה' אוהב את היהודי הזה, שלא מחפש את הכבוד לעצמו. שעושה מצוות לא בשביל לקבל שכר. שעושה הכל לכבוד ה'. כמו בסיפור הבא:

הספור על סבא אלברט

שבועיים צפופים של מריטת עצבים עברו על חגי מרציאנו, אברך כשרוני מבאר שבע, עד לרגעים הללו, כדי לשמוע בדיוק על ממצאי הבדיקות. ארשת פניו של ד"ר יונתן מרגלית  לא בישרה טובות. "חגי יקירי, אתה כבר מבין... על פי בדיקות המעבדה החוזרות ונשנות מדובר בשורה של התקפות ממאירות בשני איברים פנימיים... יש גם גרורות... אני חייב לעדכן אותך בכל הפרטים, אבל גם לחזק אותך, שהיו דברים מעולם, ויש כאלה שיצאו מזה". חגי חש שעולמו מתרסק עליו, הסחרחורת איימה לגרור אותו לעילפון, הוא נשען על כסאו וביקש כוס מים.

"ראה חגי", החל ד"ר מרגלית ללטפו במילים חמות, "אהיה הגון אתך. מכיון שמדובר בצורך לבצע ניתוח מקצועי ורגיש ברמה בלתי רגילה, לא כדאי לעשות זאת בישראל, אין למנתחים שלנו נסיון מספיק בכריתת האיברים הללו, ובשתילת איברים מלאכותיים חדשים במקומם. לא הייתי ממליץ לסכן אותך...".

חגי ברך "שהכל נהיה בדברו", בהה בתקרה ושאל, "אז מה אתה ממליץ דוקטור? מי המנתח הטוב בעולם למקרה הרפואי שלי?"

ד"ר מרגלית חשב לרגע והשיב: "את הזסטאז' שלי עברתי במרכז הרפואי האוהיו ארצות הברית, הכרתי שם פרופ' גוי, אציל נפש, והוא מנתח מספר אחד בעולם לתופעה הזו. שמו יוהן ואן דינץ, הוא הולנדי במקור, אך 30 שנה הוא עושה חיל כמנתח בארה"ב". ד"ר יונתן מרגלית חיבק ארוכות את האברך הצעיר ואיחל לו מעומק הלב בריאות שלמה, בחודש האחרון נרקם קשר אמיץ וחמים בין  שניהם.

"תודה דוקטור, אני יהודי מאמין ברמ"ח איברי ובשס"ה גידי, ומי שנתן לי את החיים, הוא גם מי ששלח לי את המחלה הארורה, והוא גם מי שיבריא אותי, ואתה ד"ר מרגלית שליח טוב לרפואתי, ומי יודע, אולי גם פרופ' יוהן ואן דינץהוא השליח הנוסף. תתפלל עלי...

כל עסקני הרפואה בישראל המליצו פה אחד וללא מחלוקת, המומחה העולמי למחלה הנוראה שמקננת בגופו של חגי מרציאנו הוא פרופ'יוהן ואן דינץ, הנמצא במרכז הרפואי הגדול באוהיו. לחגי כבר לא היה ספק, הוא יפקיד את עצמו בידי המנתח ההולנדי, ויהיה המחיר אשר יהיה. התיק הרפואי נשלח באימייל, והתגובה לא איחרה לבוא, באנגלת רהוטה, אך לקונית.

"לכבוד מר חגי מרציאנו. ד"ר ואן דינץ עיין  ארוכות בממצאים, הוא בחן את הצילומים ולאחר התייעצות עם מומחים נוספים קבע כי יש לבצע כריתה של האיברים הנגועים והשתלה של שני איברים מלאכותיים. סיכויי ההצלחה 50%-50%. עלות הניתוח: מנתח – 50,000$ שירות בית החולים כולל חדר ניתוח, תרופות ושיקום 30,000$. סה"כ 80,000$, אנו מאחלים לך רפואה שלימה וממתינים למידע נוסף".

משפחת מרציאנו יצאה למסע גיוס הכספים במלוא המרץ. התורם הראשון היה ד"ר מרגלית, חגי עצמו לא התבייש ועבר במשך שבועיים עם תיקו הרפואי ועם המלצת רבנים מבית כנסת אחד למשנהו. הוא התגבר על החולשה והבושה, החיים שווים להתבייש בשבילם. בסופו של יום נאספו 30,000$ בלבד.  חסרים עוד 50,000$, והזמן דוחק. ד"ר מרגלית בתושייתו עדכן את בית החולים באוהיו שהסכום כבר נאסף וביקש שיקבעו עבורו תאריך מיידי לניתוח. תוך 24 שעות קיבלו תשובה באימייל: יש לנחות ביום ג' בשבוע הבא בארה"ב ולהגיע לאשפוז מיידי בבית החולים.

"וכסף מנלן??? שאל חגי. "נעביר להם 30,000$ בשלב ראשון", השיב דוקטור מרגלית והוסיף: "ידידי חגי, דווקא אתה הצדיק מבין שנינו, נכון? ובכן מי שדאג ל- 30,000$ הוא ידאג לשאר. עכשיו טוס לרפואה שלמה".

חגי מרציאנו נחת באוהיו עם אחותו הבכורה, יעל, ואושפז מיד בבית החולים. פרופ' יוהן ואן דינץ קידם את פניו במחלקה, בחיוך שופע אופטימיות. "הו אתה מישראל, כמה נחמד. אל תדאג אתה בידים טובות, ואני מקווה מאד שבתוך יומיים אתה כבר תהיה בריא... אני גם מודה לך על הזכות שבחרת בי כמנתח שלך". דברי ואן דינץ.

חגי היה המום. הלבביות של הפרופ' הגוי נסכה בו כוחות עצומים והמון אופטימיות. עננה אפורה קודרת למדי העיבה על מצב רוחו – הכסף. אחותו ליטפה את ידו ולחשה לו: "חגי, אל תדאג לכסף, הגעתי לכאן עם כרטיס האשראי שלי, ועל דעת בעלי, אנחנו בתהליכי מכירת הדירה שלנו, העיקר שתהיה בריא". לבו של חגי נרעד. יעל ובעלה הם קשי יום, שבעזרת המון הלוואות רכשו דירה קטנה באחת השכונות בבאר שבע, וגידלו בה את ששת ילדיהם. "לא הייתם צריכים למשכן את חייכם בשבילי", לחש חגי לאחותו... "יש לכם שישה ילדים לגדל". "אתה בן תורה". ענתה יעל, "אנחנו רוצים אותך חי ובריא. בעלי אמר שאתה אברך מוסר נפש על תלמודך, ושהוא מוכן לרעוב, העיקר שתהיה בריא, בעלי אמר לי שבזכות המצווה הזו, כל ילדינו יהיו צדיקים ותלמידי חכמים...". ואז הגיעה אחות חדר הניתוח והכניסה את חגי לניתוח הגורלי.

אחרי שש שעות נפתחה הדלת. יעל היתה תשושה מקריאת תהילים ותחינות. פרופ' ואן דינץ יצא לקראתה ודיווח בקולו המלטף "או-קיי הכל בסדר. הוא הועבר להתאוששות. עפ"י נסיוני השיקום יהיה מהיר. מחר בצהרים הוא יחזור להכרה, שעתיים אחר כך ניפגש לשיחת סיכום. חשוב שתדעי, הממצאים היו אמנם חמורים, אך בפועל המצב היה טוב יותר... הוא יחיה ויאריך ימים"... דמעות של אושר שטפו את יעל.

למחרת בצהרים חגי כבר היה פקוח-עינים מזה שעתיים. הוא ואחותו המתינו בקוצר רוח לבואו של הפרופסור. בשעה שלוש בדיוק פתח פרופ' ואן דינץ את הדלת והתיישב. הוא פתח את תיק הג'יימס-בונד שלו ושלף משם... אלבום תמונות ישן ומרוט. "תראו מיסטר חגי והגברת יעל, אני הולך להראות לכם עכשיו כמה תמונות". בתמונה הראשונה הם הבחינו היטב בפניו של הפרופ', צעיר לפחות ב-35 שנה, כשמאחוריו ברקע קרונות רכבת. "נכון, זה אני, בן 22, אוחז בידי תיק אישי, ובתוכו תעודות על השכלתי הפורמאלית בהולנד ועל שנתיים ראשונות של לימוד רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. מאחורי תחנת הרכבת בניו-יורק. חצי שעה לפני הצילום נכנסתי לבנק המרכזי ופדיתי צ'ק שנתן לי אבא שלי ע"ס 65,000$ דולר. אלו היו כל חסכונותיו של אבא. כסף זה צריך היה לשמש אותי למימון הלימודים בארה"ב וכן למימון מגורי וכלכלתי במשך השנים הבאות, עד לקבלת תואר הדוקטור. הייתי אמור להפקיד חלק ממנו בבנק באוהיו ואת השאר לשלשל לקופת האוניברסיטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל שעה אחרי הצילום ירדתי מן הרכבת, כמו הלום קרב. התיק כבר לא היה בידי, וחלומותי נטרפו. עכשיו אני בארה"ב. בלי כסף, בלי עתיד, ואין לי למי לפנות". וכאן שלף פרופ' ואן דינץ תמונה נוספת, והפעם הוא מחובק עם יהודי נמוך קומה ועטור זקן קצוץ, על רקע תחנת משטרה.

"סבא אלברט!!!" צעקו חגי ויעל. "מה עושה אתך סבא אלברט זכרונו לברכה...". "אכן כן, סבא שלכם אלברט מרציאנו הבחין בתיק הנטוש שברכבת, ולפני ששודדי רובע הארלם השתלטו עליו, תוך שהוא חוטף כמה חבטות, הוא הצמיד אותו לגופו והעביר אותו לתחנת המשטרה הדרומית בניו-יורק והמתין שם חמש שעות, עד שהגעתי לשם, מיואש וחסר תקוה. התחננתי לפניו שיקח כמה אלפי דולרים כאות הוקרה, כמתנה, כצדקה, אבל אלברט סירב – אנחנו יהודים שעושים מצוות לא בשביל לקבל שכר, הוא אמר לי. אני שמח שטוב לך, ותוכל להיות רופא. ואז לפני שנפרדנו הוא אמר לי – יוהן, אם פעם תהיה דוקטור חשוב וגדול, ויגיע אליך  יהודי חסר כל שיזדקק לחסדיך, תיזכר בי, ותגמול אתו חסד, והיה זה שכרי...

המקרה הזה מתועד אצלי ורשום כאן. אני מתעד כל חוויה בחיי, תאמינו או לא, חגי ויעל, ניתחתי כבר מאות יהודים בקריירה שלי ועשיתי הנחות גדולות, גם כשלא ביקשו ממני. ולפני כחודש, כשראיתי באימייל את השם חגי מרציאנו, דלקה אצלי נורה מהבהבת... אולי מדובר בקרוב משפחה של אלברט... ערכתי בדיקה טלפונית עם ישראל ולשמחתי לא טעיתי". הפרופסור שלף מכיסו את כרטיס הויזה של יעל ולחש באוזנו של חגי "יקירי, סבא שלך, אלברט מרציאנו זכרונו לברכה, כבר שילם על הניתוח. תודה ושתהיה לי בריא".

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שכל דבר שמצליח לי, כל דבר שמסתדר לי, זה הכל מתנות ממך. שום דבר לא בזכותי. במקום להיות מרוצה מעצמי תעזור לי להתפעל ולהתרגש מהחסדים שאתה עושה עימי. וגם כשאני זוכר שהכל ממך אבא, אל תתן לי לחשוב שבגלל שאני כל כך בסדר, אז גם אתה בסדר איתי. תעזור לי לזכור שאם קורה משהו בדיוק כמו שהתפללתי וביקשתי שיקרה, זה הכל רחמים שלך. זה הכל מאוצר מתנת חינם. שום דבר לא מגיע לי.

רבונו של עולם

כשאני רואה אחרים שהדברים לא כל כך הולכים להם ולא כל כך מצליחים להם, אל תתן לי לחשוב שאצלי הדברים נראים יותר טוב כי אני יותר משקיע, כי אני יותר אחראי, כי אני יותר רציני, ועוד כל מיני מחשבות סרק.

תעזור לי לזכור שכל אחד צריך לעבור פה את התיקונים שהכינו לו מראש, וגם צדיקים גמורים ורבנים חשובים גם אצלם יש דברים כאלה ואסור שזה יקטין את ערכם ומעלתם בעיני.

רבונו של עולם

זכה אותי לעולם לא לחלוק על אף יהודי ובטח לא על  צדיקים ורבנים חשובים, שאזכה תמיד לראות את גדולתם ומעלתם  כי כמעט תמיד יש רגע שהישות שלי קופצת ואומרת: הם לא כאלה גדולים כמו שחשבת! הם רקמחזיקים מעצמם! אתה לא פחות טוב מהם!

תציל אותי אבא ממחשבות כאלה, תעזור לי לא לשכוח את כל החסרונות שלי ושאזכה תמיד להתפעל מכל יהודי, לראות את הנקודה המיוחדת שיש בו ולרצות לקבל ממנה לעצמי, והכל כדי להתקרב אליך עוד קצת אבי שבשמים.

שבת שלום

מנחם אזולאי.