לקח גדול ביקשה ללמדנו התורה.

 שאין חירות נקנית אלא בצניעות והסתפקות במועט .

תחילה בלחם עוני . לחרוט בנו מן חותם חוויתי עז 

לבניין הזיכרון ולביסוס התודעה - לזכור  מאיפה בנו 

ולאן אנו הולכים. לזכור את יום צאתנו מארץ מצרים.

 בלי זכירת יום צאתנו ממצרים , לא נוכל להכיל ולהתמיד באחיזתנו בארץ הזאת .

 המצה היא המציאה והמציאות הנכונה לעניין זה. 

לבסס בכעין שבעה ימי בריאה רעיונית של אכילת מצה,

תודעת הגלות הקודמת בדרך לגאולה.

 שכך היא דרכה של חירות אלי גאולה מן העוני לאושר .

מתחילם ממצות - לחם עוני .

עוברים ללחם של מדבר - מן  . לחם צדקה מהשמיים .

ועד ללחם מחמצת של ארץ נושבת - לחמה של ארץ ישראל 

שלא בכדי גם כרכה התורה "חמץ עם דבש" .

 גם דבש של גאולה. 

מעניין לעניין ובאותו העניין  :

זכור לי את ילדותי בשנות החמישים של המאה הקודמת.

  תקופת הצנע של האתחלתא . לא היה אוכל והיה עוני רב .

בחלוקת המזון היינו מקבלים מנה חודשית של אבקת ביצים.

 לזכות פעם בשבוע ברצועת חביתה . 

וכשהייתה בשורה והגיעו מעט ביצים מקרובי משפחה שבמושב .

הייתה מתחלקת הביצה בין כמה ילדים. 

שכאמור כך דרכה של הגאולה.

 ולבסוף וזה עיקר תכליתה של רשימה זו .

 אדם צריך לחוש שגם הוא יצא ממצרים וכולנו דווקא בליל הסדר צריכים לזכור את יציאת המצרים שלנו מאפר השואה האיומה.  בלי צרוף זיכרון זה לזיכרון הראשון של יצאת מצרים מתקיימת  הכחשה וחבלה קשה בגאולה..........

בלי כריכת מרור במרור כאמור לעולם גם לא תשלם האתחלתא לכלל שלימותא

 משה אהרון