ההומניזם - יש בו ברכה וקללה. הברכה היא בהכרת ערך האדם, בעידוד פעילותו התרבותית, המוסרית, המדעית. אולם יש בו גם קללה. הערכת האדם הופכת להערצה, לסגידה לכל מעשי אנוש, לשיגעונותיו, טירופו והסתאבותו. ההומניזם אינו מסוגל להציב גבול ברור בין השניים, הוא גם אינו מעוניין בכך. הוא חושש שאם יגביל את יצירתו, תוגבל גם חירותו. אולם טעות היא בידו, דווקא באי הגבלת האדם - חירותו בסכנה.

חירותו של האדם מתבטאת ביכולת לשלוט בכוחותיו ולרסן את עצמו. חירות איננה אנרכיה ועשיית "מה שמתחשק לי", כפי שאמר חכם אחד: "נהר שאין לו גדות מצדדיו, הופך להיות שלולית..". מה שמאפשר את תנועת הנהר, את עוצמתו ואת יכולתו לזרום למקומות נוספים הוא דווקא הגבלתו ע"י הנתיב שלו.

מצתנו נראית ענייה, לכאורה, "לחם עוני": מוגבלת ורדודה. אולם באמת אין עושר גדול ממנה, כי לעיתים אי יכולת האדם לרסן את עצמו היא לרעתו, כפי שאומר לנו שלמה המלך (קהלת ה, יב): "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ". אין התורה מתכוונת לדכא את כישרונותיו של האדם, אדרבא: היא מעוניינת בהפעלתם, אולם בו זמנית, גם בשמירתם החמורה לבל יחמיצו. שמירה זו, היא חירותו האמיתית, היא שמירת עצמיותו ומניעת הידרדרותו והסתאבותו.

הגאווה וההתפארות הן תופעות מצויות ביותר במין האנושי. האדם מתנשא לומר שהכל מיוחס אליו, כפי שהתפאר ואמר פרעה (יחזקאל כט, ג): "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם... אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". ענוותנותו של האדם צריכה לבוא לידי ביטוי בהכרה ששום דבר בעולם אינו מיוחס אליו, ולהבין שהעולם שבו אנו חיים היא יצירה אלוקית מושלמת, ואילו האדם אינו בורא - הוא מרכיב, הוא משתמש ביסודות מוכנים מן הטבע ומרכיב מהם תרכובות משוכללות, אך אין האדם מסוגל לברוא יש מאין.

אין לך עבודה זרה חמורה ומסוכנת יותר מהסגידה לאדם והערצתו. ובזאת מובנת הסמיכות שהסמיכה התורה את מצוות חג הפסח לאיסור עבודה זרה (שמות לד, יז-יח): "אֱלֹוהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר".

יציאת מצרים אינה רק יציאה פיזית ממצרים. היא יציאה מהאווירה המצרית והתפיסה הפרעונית. ייעודה - לעשות מעם ישראל עם שונה במהותו, עם שכל תפיסתו חדורה הכרה ואמונה בבורא העולם ומנהיגו. רק הכרה מלאה שה' הוא השליט הבלעדי על כל הנעשה בעולם מבטיחה את השחרור האמיתי מההתרברבות המצרית/פרעונית המייחסת את הכל לעצמה.

אף יציאת מצרים של ימינו - קיבוץ גלויותינו, הפרחת שממות ארצנו וחידוש עצמאותנו - עלולה להיתפס כמעשה אנוש בלבד. תפיסה כזו היא מסוכנת מאוד. השלכותיה הן הערצת הכוח האנושי ומתן ייפוי כוח בלעדי לאדם לקבוע את תוכן חייו, מטרותיו, ייעודיו ואת הגדרותיו הלאומיות, התרבותיות והמוסריות. אף חמץ זה טעון ביעור יסודי.

המצה - רדודה היא, שטוחה ונמוכה, החמץ - מנופח ומתנשא. בחג החירות עלינו לחזור ולשנן לעצמנו שלא אנחנו גאלנו את עצמנו, אלא ה' הוא שגאלנו. ואף על פי שהיינו שותפים למעשה היציאה, אין שותפות זו מייחסת כוח עצמי לעצמנו, אנו מייחסים הכל לקב"ה - ולא אנחנו, ולו אנחנו.

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר: "מאהלי תורה - לתורה ולמועדים"