"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" וגו' (שמות א,ח-י). '"הבה נתחכמה לו". "להם" מיבעי ליה! א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל. במה נדונם? נדונם באש - כתיב (ישעיהו סו, טו) "כי הנה ה' באש יבא", וכתיב "כי באש ה' נשפט" וגו', בחרב כתיב (ישעיהו סו, טז) "ובחרבו את כל בשר", אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נד, ט) "כי מי נח זאת לי" וגו'. והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי, הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר (שמות יד, כז) "ומצרים נסים לקראתו", והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב (שמות יח, יא) "כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב (בראשית כה, כט) "ויזד יעקב נזיד"' (סוטה יא,א). לכאורה כל המילים שנאמרים בפס' כאן על בנ"י זה בלשון יחיד ("ירבה", "הוא", "ונלחם", "ועלה"), כיון שמתייחס לעם (ולא לאנשים הפרטים בו) ולכן זה בלשון יחיד, וכן פרש"י בפס' בפשט 'לעם, נתחכמה מה לעשות לו', אז מדוע דרשו שמלמד שרצו להתחכם לקב"ה? נראה שדרשו זאת מכך שפרעה רוצה להראות שבנ"י הם רבים ומסוכנים (כמו שאמר קודם "הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו"), אז היה צריך לומר בלשון רבים כדי להדגיש זאת יותר, מזה שבכ"ז אמר בלשון יחיד זה מראה מה עמד מאחורי זה, שבעצם הדגש הוא להתחכם לקב"ה. שידעו שאינם יכולים להזיק מבלי לקבל עונש, שהרי הכירו את מה שנעשה ע"י יוסף במצרים (וכן שנות הרעב פסקו כשיעקב הגיע למצרים), כך שידעו עד כמה גדול כוחו של הקב"ה ושהוא מתגלה דרך בנ"י, ולכן עם ישראל קשור בקב"ה, ולכן אם רוצה להזיקם צריך להתחכם לקב"ה. בפשטות הגמ' מסבירה במה דנו, מה לא לעשות ומה אפשר לעשות, ע"פ סברה, שלמדו מה אמר ע"פ מה שברור שלא יכולים בשל גילוי ה' בהם, שזהו באש ובחרב. אולם אולי גם דרשו כרמז שנאמר בפס': "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו" שלכאורה זה כעין חזרה, שאם יצטרף לשונאים זהו שילחם בהם? אלא שיש שני עניינים שבהם ילחמו יחד עם האויב: "ונוסף גם הוא על שנאינו" שיפעל בתוך גבולות מצרים בצורה של שנאה, שזה נעשה בצורה של הריסת מאגרי המזון לשעת חירום וכדו', שזה נעשה ע"י שישרפו באש, ובנוסף גם ילחמו בפועל "ונלחם בנו" שזה בחרב; ובזה מרמז הפס' גם לשני הדברים שחשבו איך להזיק לבנ"י בהתחכמות, שזהו שלא לעשות באש ובחרב, שלא יכולים בהם כי יפגעו חזרה, שזה כעין המשך למה שנאמר קודם "הבה נתחכמה לו פן ירבה", שאיך ימנעו מבנ"י להתרבות ע"י שיתחכמו לקב"ה? זה כעין שני הדברים האלו שחששו מבנ"י, שבהם התחכמו שלא לפגוע את בנ"י בהם. (זה גם כעין דרש שחששו מכך שבנ"י ילחמו ויפגעו בהם, וזה מרמז גם על החשש מה' שיענישם, כעין הדרש שמתחכמים לבנ"י והכוונה שמתחכמים גם לה' שלא יענישם, שיש חיבור בין בנ"י וה', כך גם מתגלה בחשש מבנ"י שזה גם מרמז לחשש מה' שיענישם – שמגלה מה חשבו שזהו שלא יכולים להזיק באש ובחרב כי ה' יענישם על זה). אולי אף מרומז בכך שחושש פרעה שבנ"י יברחו ממצרים או יבריחו את המצרים ממצרים, שזהו שמסיים (כנקודה המרכזית של מה שבא לומר בכל דבריו): "ועלה מן הארץ", שיש לזה שני פרושים, או שבנ"י יעלו או שיעלו את מצרים מהארץ: '"ועלה מן הארץ" – על כרחנו. ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. והרי הוא כאלו כתב: ועלינו מן הארץ והם יירשוה' (רש"י פס' י). שמצד הפשט הכוונה שבנ"י יברחו, אולם חז"ל דרשו: '"ונלחם בנו ועלה מן הארץ" ועלינו מיבעי ליה? א"ר אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו' (סוטה שם). (שלמדו שחששו שיגרשו אותם, שאם הכוונה שחששו שבנ"י יצאו אז זה קצת לא מסתדר עם הטעם שמפחדים מהם, כמו מסביר רש"י בגמ': 'ועלינו מן הארץ מבעי ליה - יגרשונו מן הארץ, מאי ועלה? הלואי שיצאו שונאיהם מארצם הואיל ויראים מפניהם', לכן בדרש הכוונה שיגרשו את מצרים). יוצא שיש שני חששות, שבנ"י יצאו ממצרים או שיגרשו את המצרים, וזהו באש או בחרב, שאם הכוונה שיגרשו את מצרים אז זה בחרב, שילחמו בהם בחרב ויגרשום וישבו במקומם, ואם הכוונה שבנ"י יצאו זה ע"י שישרפו את האסמים של התבואה וכדו' עד שלא תהיה אפשרות להתקיים במצרים וכך יצאו כולם ממצרים. שבדבריו מרמז על מה חושש שיעשו, שזה מראה על מה חושב – איזה סוגי נזקים יש בעולם, וממילא כשחושב על סוגי הנזקים שיש בעולם הוא גם חושב יחד עם זה האם להשתמש בהם נגד בנ"י. לכן החליטו לפגוע בבנ"י ע"י הטבעה במים שה' נשבע שלא יביא מבול לעולם. אולם טעו כיון שלעולם כולו לא מביא אבל על אומה אחת כן מביא, וכן ה' לא מביא אבל הם באים לתוכו. בנוסף לכך שנענשו ומתו במים כנגד מחשבתם להרוג במים שזהו הפשט שבקדירה שבישלו בה נתבשלו, אולי גם טעותם שהביאה לעונש נעשה כעין מידה כנגד מידה על מחשבתם, שהם חששו מכך שבנ"י ילחמו בהם ומכך שיעלו מהארץ, ולכן בכך נעשתה טעותם ונענשו כנגד מחשבותיהם. כנגד החשש שילחמו בהם, נענשו ע"י שהם אומה אחת ולכן עליהם לא נאמר שלא יבוא מבול, וכנגד החשש שיעלו-ילכו מהארץ נענשו ע"י שהם הלכו למים, שעל זה לא נאמרה השבועה.