כח,כא-כב: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים: 'יהיה' בלשון זכר מורה שאין הכוונה ב'בית אלוהים' לא לאבן ולא למצבה, שהן בלשון נקבה, אלא ל'בית אבי'. כאן יעקב נודר (פסוק כ') שרוח ה' השורה על בית אביו תשרה גם על ביתו ותהפוך אותו ל'בית אלוהים'. יעקב הרבה להשתמש באבנים כסמלים, כגון מצבת הגלעד, קבורת רחל, ואף גלילת האבן מעל הבאר (כט,י) מהווה סמל לכוחו הפיזי.

כט,טו: הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: הדגשים באותיות למ"ד ומ"ם במילים 'לי' ו 'משכורתך' מעידים על התרגשות מיוחדת של לבן, שכבר חשב איך לנצל את יעקב, וכל מילה שלו נשקלה היטב ונאמרה בנחרצות יתירה. הדבר גם מבטא חוסר אימון בין לבן ליעקב, שציין את משכורתו בכך שיעבוד שבע שנים תמורת נישואיו לרחל, ואם היה ללבן אימון ביעקב שאכן יעבוד את שבע השנים, היה נתן לו את רחל מיד, שהרי לאחר שבע השנים אומר יעקב כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ (כא). גם ליעקב לא היה אימון בלבן, שהרי הוכרח לציין במדויק  בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה (יח). לאחר שהתגלתה תרמיתו של לבן בבוקר שאחרי החתונה, אומר יעקב ללבן בקול נרגש: וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי (כה), ועם שני דגשי חיזוק במילים 'זאת' ו'לי'.

כט,כז: מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת: המילה שְׁבֻעַ נראית כתכסיס נוסף של לבן להעביד את יעקב שבע שנים נוספות, שהרי מילת התואר היא 'זאת' בלשון נקבה, אין מדובר לא בשבוע ולא בשבע שנים שהם לשון זכר אלא ב'שבועה'. לבן מעביר את האחריות ליעקב בכך שלא קיים את שבועתו וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה (יח). לכן מבקש לבן מיעקב שיקיים עתה את שבועתו לעבדו עוד שבע שנים, והפעם דבריו מאד ברורים: עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת, כלומר לא חופפות את מה שכבר עבד. זה גם מסביר מדוע נשא יעקב שתי אחיות, דבר שהיה אסור, אלא כיוון שנשבע לשאת את רחל, היה אנוס למלא שבועתו, ולא הייתה לו ברירה אלא לעבור על איסור נישואים עם שתי אחיות: וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת (כח).

ל,א: וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים: דגש במילה 'לי' מבטא את רגישותה הרבה של רחל לעניין הריונה, דבר שהביא תגובה רגשית מצד יעקב: וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי (ב).

לא,יב: כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'עושה לך' מעיד שמעשה לבן אכן היו חמורים, והמלאך הדובר אל יעקב מדגיש זאת.

לא,יד: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה, וַתֹּאמַרְנָה לוֹ, הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה, בְּבֵית אָבִינוּ: נראה שרחל ענתה ראשונה ולאה הצטרפה לדעתה, שהרי כתוב 'ותען' ולא 'ותעננה', כמו 'ותאמרנה'.

לא,כז: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ולא הגדת לי' מורה על דיבורו המרוגש של לבן. גם תשובתו של יעקב הייתה מרוגשת: מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי-בֵיתֶךָ (לז), עם דגש במ"ם השנייה, בצירוף 'מה מצאת'.