באורחות-חייו של חסיד שמור לטבילה במקווה מקום נכבד. חסידים טובלים לא רק בערב שבת, הכנה לקבלת קדושת השבת, אלא בכל יום ויום לקראת התפילה. חסידים מסרו את נפשם על הטבילה, ולא אחת, כאשר לא היה בקרבת מקום מקווה מסודר, הלכו לטבול בנהר, אפילו אם מימיו היו קפואים. הם היו מצטיידים בגרזן, שוברים את הקרח וטובלים במים.

מסופר על אחד מחסידי הדור הקודם, שהיה מקפיד לטבול ש"י (310) טבילות בכל בוקר לפני התפילה. היה שגור בפיו: " תפילה בלא טבילה - מאי אהני?". פעם אחת, כשאך התאושש ממחלת השחפת, הלך למקווה ומצאו ריק ממים. מה עשה? ירד וטבל במי אוצר הגשמים (שהיו קרים ומאוד לא-נקיים, והיה בכך חשש סכנה גם לאדם בריא, כל-שכן למי שחלה בשחפת). כשנודע הדבר לבלן, התריס כנגדו: "הרי זו סכנת בריאות הגובלת בסכנת חיים ממש!". ענה החסיד בפשטות: "מה? ללכת למקווה ולחזור יבש?!"...

שלושה סוגי טבילה

בשם רבי אהרן מקרלין אומרים: "מקווה אינו מצווה, אבל הוא מביא את האדם לדרגות של קדושה וטהרה שהמצווה הגדולה ביותר אינה מביאה". בספר כתר שם-טוב נאמר, שהבעל-שם-טוב זכה לכל ההארות והדרגות שהשיג - בזכות הטבילות שהיה טובל תדיר. בספרי החסידות מוסבר הצורך בטבילה לא רק בטהרת הגוף (במקרים שיש צורך בכך), אלא בטהרת הנפש.

וכך נאמר בספרי החסידות: "הטהרה במקווה מועילה לטהרת הנפש ולהכנה טובה לכל דבר-מצווה". ועוד נאמר: "טבילת-טהרה מטהרת את הגוף מטומאתו ומזככת את הגוף יותר מכפי שהיה (גם לפני הטבילה לא היה טמא, אלא שגם טהור לא היה, והטבילה מטהרתו ומזככתו)".

יש סוגים שונים של טבילות, וכמו-כן יש כוונות מגוונות בטבילות. בדרך-כלל זה עניין לעובדי-ה' בדרגות גבוהות. כ"ק אדמו"ר הריי"צ מדבר באחת משיחותיו על שלושה סוגים של טבילות: "יש טבילת-טהרה פרטית, המכוונת לכוח נפשי מסויים הזקוק לטהרה ולזיכוך. יש טבילה שתכליתה טהרת המוחין. יש טבילה המטהרת את הלב. ויש טבילה שמטרתה טהרת 'לבושי הנפש' - המחשבה, הדיבור והמעשה".

בזכות הטבילה

למעשה, את חשיבותה של טבילת הטהרה אנו מוצאים גם בדורות שקדמו להתגלות החסידות. מסופר, למשל, על יהודי פשוט ביותר בעיר פראג, בימי המהר"ל, שנהג להלוות כסף לסוחרי העיר ב'ימי השוק'. אט-אט החלו הסוחרים לדבר על תופעה מופלאה - הכסף שמלווה האיש הזה יש בו סגולה להצלחה. כשנודע הדבר למהר"ל, תמה על כך, עד שנודע לו כי אותו יהודי מקפיד מאוד על טבילת טהרה בכל יום.

כמו-כן מסופר כי לגאון רבי שכנא מלובלין היה תלמיד, שמפעם לפעם היה מתבלבל פתאום בעת לימודו. יעץ לו רבו, שיקפיד על טבילת-טהרה, המחזקת את המוח בתורה ומחזקת את הלב בתפילה. מסופר גם-כן על ראש-הקהילה בימיו של המהר"ם מפדובה, שהיה יהודי ירא-שמים ובעל-צדקה, אך נהג ללעוג לטבילות הטהרה שנהגו המקובלים, וסירב לבנות בכספי קופת-הקהל מקווה חדש לבני פדובה. יום אחד חלה פתאום באיבוד הזיכרון. בעצת המהר"ם הובילוהו לקראקוב, לרבי אליהו בעל-שם. רבי אליהו הורה לו לקבל עליו טבילת טהרה, וכן עשה ונתרפא.

באיגרותיו של הרבי מליובאוויטש אנו מוצאים שפעמים רבות הרבי מייעץ לשואלים להקפיד על טבילת טהרה זו, סגולה לכל מיני עניינים.