סיפור

נכתב על ידי שניאור, 20/1/2013

מעלת אמירת התהילים !!!

בעיירה קטנה ורחוקה ממז'יבוז', עיר מושבו של הבעל
שם טוב הקדוש זיע"א, התגורר יהודי של צורה, שתורה
וגדולה התאחדו על שולחנו. יום אחד עלה בליבו לכתוב לו
ספר תורה אשר כמוהו לא היה, בתום שנים של ציפייה דרוכה
הגיעה המלאכה לסיומה והגביר זכה לחבוק בלב נרגש את ספרו
המיוחל. לשמחתו ולאושרו לא היה קץ ולכבוד מעמד הכנסת הספר להיכל, ציווה
לערוך סעודה לכל בני העיר.
יחד עם כל בני העיר המוזמנים נכנס לסעודה גם ישראל שואב המים, יהודי
פשוט היה שלא קרא ולא שנה, אך ידע גם ידע להתייפח על ספר התהילים, ולדבר
אל הקב"ה כהתחנן בן אל אביו. היה הוא מן המקדימים לבוא לסעודה, הן הרעב היה
בן בית קבוע אצלו, וכעת קיווה למצוא בסעודה מפוארת זו כדי שביעה. מיד כשנכנס
רצה לפתוח בסעודה, אך מיד השיגה אותו אזהרתו הנמרצת של הגביר: איש בל יהין
לפתוח בסעודה טרם יבצעו על לחמם נכבדי הקהל! וממרום מושבו קרא, ראו נא
מי מצא לו און לעמוד לפני כל הגדולים היושבים כאן ולקחת חלק בראש... הא לכם
הדיוט קופץ בראש!!!
ישראל שואב המים בהה בו מפינתו מבועת, ורגע לאחר מכן החל ממלט את
רגליו מן המקום כבורח מפני הדליקה, אך זעקותיו של הגביר השיגוהו: וכי מה סבור
הנך, כי כיוון שיכול הנך לקרוא מספר פרקי תהילים בלי שגיאה, חשוב הנך מכל בעלי
התריסין היושבים כאן?! דל גאה שכמוך! לך לך מכאן!...
חזר ישראל שואב המים לביתו, רעב ומושפל, וכשספר התהילים בידו החל שופך
את מר שיחו: ריבונו של עולם! - קרא מסבך דמעותיו - אפילו להכיר את מקומי איני
יודע, הדיוט שכמוני... ומעט פרקי התהילים שלי, גם הם מלאים גאווה סרוחה... כך
בפירוש אמר הגביר, הגאון, התלמיד חכם... אבא שבשמים! הרי אני לפניך ככלי מלא
בושה וכלימה... אך אף על פי כן הנני מתחזק ואומר עוד כמה מילים "כִּי לאֹ-בזָהָ ולְאֹ
שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי... וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ".
בבית המשתה של הגביר כבר שככו הדי הנגינה, הקהל התפזר והגביר נותר
לבדו, לפתע נשמעו נקישות קצובות על דלתו. בפתח הבית ניצבה דמות לא מזוהה
שסיפרה על מאן דהוא הממתין לו ברחוב, בעוד הדלת פתוחה לרווחה, לפתע נשבה
בעוז רוח פרצים ועד שלא היה סיפק ביד הגביר להתגונן מפניה, טענה אותו הרוח על
כתפיה ונסקה אל על... המסע המסתורי הסתיים בנחיתה רכה על קרחת יער קטנה,
בארץ לא עבר בה איש... חיוור כמת מישש הגביר את כל איבריו ומשנוכח כי נותר
שלם בגופו, החל נותן דעתו לצרה שניתכה עליו - גירוש פתאומי אל סבך יער מאיים
שורץ חיות טורפות. מבלי משים לחש פסוקי תהילים: "אַל תּסַתְּרֵ פנָּיֶך ממִּנֶיִּ ביְּוםֹ צַר
לִי... מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי..." אותם פסוקים יקרים שאך ישראל
שואב המים ידע לשיר אותם באמת, ושאך לפני שעה קלה זלזל בערכם ומעלתם...
ממרחק ניבטו אליו אלומות אור, ואלו הלכו והתגלו כחלונותיה של טירה מרשימה
ביותר. הוא גישש את דרכו אל פתחה, ואז נשמע בת קול אומרת: יבוא דוד מלך
ישראל! ואחר דומיה קלה: ברוך הבא דוד מלך ישראל!
יבוא נא רבי ישראל בעל שם טוב!... ברוך הבא רבי ישראל בעל שם טוב!...
אז נשמע קולו של הבעש"ט נישא בשאלה: מי הוא זה האלמוני הניצב בחוץ?
עד מהרה נשמע קולו של דוד המלך: אני דוד מלך ישראל, זימנתי יהודי זה לדין
תורה על שעלב וביזה ברבים את ישראל שואב המים השופך נפשו מידי לילה בספר
התהילים שלי וגורם נחת רוח לעילא!... לא זו אף זו, שבתעוזתו החשיב את לימוד
התורה שלו ושל חבריו יותר מפרקי התהילים שלי. כעת יעיין בית הדין בדינו ורבי
ישראל בעל שם טוב יהיה לו לפרקליט!...
מסקנת בית הדין לא בוששה לבוא: הגביר התחייב בנפשו בפגיעתו בקדושת
ספר התהילים!
רוחו של הגביר איימה לפרוח מקרבו, אך אז נשמע קולו של הבעל שם טוב: אינני
חולק כלל על חומרת מעשהו של הגביר... אמנם, העונש שהושת עליו, כמדומני, אינו
בר תועלת. בני עירו הלא לא יעלו בדעתם בשל מה באה אליו הצרה הזאת, ולא יבינו
עד היכן מגיע כוחה של אמירת תהילים. מוטב ישוב לביתו לחיים, על מנת שיערוך
תיכף עם שובו סעודה ענקית, במהלכה יעלה על נס את רוממות ספר התהילים ואת
מעלתו של ישראל שואב המים!
הצעתו של הבעל שם טוב נתקבלה בבית הדין, והגביר נשם לרווחה.
לפתע חש בברק אור המכה בעיניו ואחר חזה בהמון עיניים הנותנות בו מבטיהן
בשאלה: האם הנך מקבל על עצמך לעשות כדברי הבעל שם טוב? הן!!! – צווח
הגביר. או אז באחת נגוזה הטירה ההדורה עם דמויותיה המופלאות, כשמסביב שבה
לשרור האפילה... עוד עיניו מפלבלות בתדהמה, שבה הרוח ונשאה אותו במסע נמרץ
שהסתיים על מפתן ביתו.
מיד למחרת ערך סעודה ענקית כהבטחתו, בה גולל באוזני עירו את סיפורו
המופלא והעלה על נס את ייקרתו ומעלתו של ישראל שואב המים, וגודל מעלת
לימוד ואמירת התהילים.