טבת- חוש הרוגז
טבת: חוש הרוגז
קשה לחשוב על תכונה גרועה יותר מהכעס. לכן זה מפתיע שאחד מ-12 חושי-הנפש הוא חוש הרוגז. מסתבר שלפי היהדות הכעס אינו פסול מעיקרו, אלא כמו כל תכונה אחרת בנפש יש לווסת ולכוון אותו.
- פרטים
- נכתב על ידי ניר מנוסי
"כל הכועס – כל מיני גיהנֹם שולטין בו" (בבלי נדרים כב, א).
קשה לחשוב על תכונה גרועה יותר מהכעס. לא בכדי אמרו חז"ל "אל תְרַצֶה את חברך בשעת כעסו": בזמן שכועסים – כש'הדם עולה לראש' והפנים מאדימות ומרגישים שעומדים להתפוצץ – אנו מאבדים שליטה על עצמנו. לאבד שליטה זה לאבד את מה שעושה אותנו לבני אדם, את צלם האלקים שבנו. לכן אחד היעדים המרכזיים של עבודה רוחנית בכל מקום הוא להתעלות מעל הכעס.
מפתיע איפוא, שאחד מ-12 חושי-הנפש הוא חוש הרוגז. חוש הרוגז הוא היכולת לדעת כיצד, מתי ועל מה ראוי לכעוס. מסתבר שלפי היהדות הכעס אינו פסול מעיקרו. כמו כל תכונה אחרת בנפש לא צריך לדכא אותו לגמרי, אלא לווסת ולכוון אותו. מרבית הכעסים הם חיצוניים ושליליים, אך ישנם כעסים הנובעים מתוך דאגה ואכפתיות, ושאדרבה – הימנעות מהם היא השלילית. בלשון ספר הזוהר, "יש רוגז ויש רוגז... יש רוגז הנקרא 'ברוך' ויש רוגז הנקרא 'ארור'".
השאלה היא כמובן, כיצד להבחין ביניהם?
רגזו ואל תחטאו
בפשטות, רוגז שלילי נובע מעודף הרגשת ה'אני' שלנו, האגו. גאוותנו גורמת לנו לדמיין כי מגיעים לנו כל מיני דברים, וכאשר אנשים אינם מספקים לנו אותם אנו כועסים עליהם. זהו רוגז הבורח מתיקון עצמנו, ואת כל פגמינו הלא-מודעים משליך על הזולת.
הצעד הראשון בתיקון הרוגז השלילי הוא הפניית המבט הביקורתי שלנו מהחוץ לפנים, אל עצמנו. כתוב בתהלים, "רגזו ואל תחטאו". כיצד רוגז יכול להציל אותנו מחטא? פירשו חז"ל, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע": את הרוגז שלנו עלינו להפנות אל היצר הרע שלנו – התאוות והיצרים האנוכיים שלנו. ככל שאנו עסוקים בתיקון עצמנו כך ההסתכלות שלנו על הזולת נעשית סלחנית יותר.
רק כעת ניתן לשוב ולהפנות רוגז מתוקן אל הדברים הרעים שבעולם. ההבדל בין הרוגז שקדם לתיקון העצמי לבין זה שבא בעקבותיו, הוא שכעת הרוגז מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלנו, ומוקדש לתיקון העוול בלבד. רוגז זה דומה לרוגז המתואר בביטוי האנגלי righteous indignation – רוגז מוצדק.
כעס וראיה
כמוסבר במאמרים הקודמים, כל אחד מששת החושים הראשונים מהווה הכנה נפשית לאחד מששת החושים האחרונים – זה שחודשו ניצב 'מולו' במעגל השנה. החודש שניצב כנגד טבת הוא תמוז, שחושו היה חוש הראיה. באיזה אופן ניתן לדבר על חוש הראיה כסולל את הדרך לחוש הרוגז?
עניינו של חוש הראיה היה לפתח ראיית עומק, ללכת מבעד לפני השטח ולחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. והנה, אחד הדברים העיקריים שראיה פנימית מעניקה הוא הכֹח להתעלות מעל כעסים. המעמיק ראות יכול להציב בהקשר רחב את האירוע מעורר הכעס, להשקיטו ולשקול בקור-רוח את התגובה הנכונה בה יבחר.
אך ההתעלות מעל הכעס החיצוני היא רק השלב הראשון. בחסידות מוסבר כי אף שעלינו לחפש תמיד את הטוב הסמוי שמבעד לדברים הרעים שקורים, לנו או לאחרים, אסור לנו להפסיק להתפלל ולהשתדל אחר "הטוב הנראה והנגלה" – ביטול הרע ונצחון הטוב כפשוטם. ההסתכלות מבעד לפגמים ולעיוותים הנגלים אינה שלמה אם אינה מובילה בסופו של דבר גם לַתביעה לראות בתיקונם, לחזות בעיני בשר בעשיית צדק ממשי בעולם הזה. תביעה זו היא חוש הכעס המתוקן, עליו נאמר "עששה מכעס עיני" – הוא אינו מוכן לסבול לראות את אי-עשיית הצדק לאורך זמן.
בחסידות מוסבר שהסיבה הפנימית לכך שיש לנו שתי עיניים (מעבר לראיה סטריאוסקופית), היא שנוכל להפנות עין של חסד כלפי חוץ ועין של ביקורת עצמית כלפי פנים. והנה, ניתן לראות שתי עינים אלו כמבטאות שני סוגים של רוגז חיובי הנובע בעקבות הראיה הפנימית: העין המופנית פנימה מולידה רוגז על מה שתלוי בנו (כדברי חז"ל דלעיל, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"); והעין המופנית כלפי חוץ מולידה תרעומת על מה שאין בכֹחנו לתקן, ודרישה מה' שיסייע (כתפילת חנה, אם שמואל, עליה אמרה "מרֹב שׂיחי וכעסי דברתי").
חושים בן דן
השבט השייך לחודש טבת ולחוש הרוגז הוא שבט דן (כהולם את שמו, הנגזר מלשון דין ומשפט). על שבט דן מסופר כי היה ה"ירוד שבשבטים" (בניגוד לשבט יהודה, "הגדול שבשבטים") – ולעומת זאת שהיה "מרובה באוכלוסין". במלים אחרות, שבט דן היווה את השכבה העממית ביותר, ה'עמךָ ישראל' הניצב בבסיס הפירמידה החברתית. מסיבה זו היה גם "מחנה דן מאסף לכל המחנֹת": אנשיו הלכו בסוף השיירה, ליקטו את אבדות כולם וכן היו הראשונים להתמודד עם אויבים התוקפים מהעורף.
הקבלתו של שבט דן לחוש הרוגז משמעותה שציבור מהסוג של דן – אנשי השטח והמעשה, לאו דוקא המשכילים ביותר, הרוב הדומם – נוטה להיות בעל החושים הבריאים והעירניים ביותר למצבים בהם ראוי להפעיל כעס. חיבורם הישיר לצד המחוספס של החיים ונאמנותם הטבעית לעמם ולבני בריתם, מאפשרים להם לקלוט מצבים של עשיית עוול שאין לעבור עליהם בשתיקה. זאת בניגוד, למשל, לאנשים מסוג יהודה – אנשי האליטה המשכילה, בעלי חוש הדיבור (כלומר התרבות והתקשורת), שמרוב "חשבונות רבים" נוטים לפעמים לאבד סוג של יושר טבעי ופשוט.
תכונת הרוגז המוצדק ניכרת במפורסם שבצאצאי דן, הלא הוא שמשון הגיבור, שהזדרז לערוך 'פעולות תגמול' בפלשתים כל אימת שפגעו בעם ישראל. בנוסף, היא מופיעה גם במדרש אודות בנו היחיד של דן, ששמו היה 'חֻשים' ושהיה חירש. המדרש מספר כי בשעה שעלו בני ישראל ממצרים לקבור את יעקב במערת המכפלה, הופיע פתאום עֵשָׂו הזקן, וטען שחלקת הקבר הנותרת, לצד לאה, שייכת על-פי דין לו. בין עשו ובני ישראל התפתח דיון משפטי בו שלף עשו טיעונים מטיעונים שונים לגבי אופיה המדויק של מכירת בכורתו ליעקב, שנגמר בכך ששלחו שליח חזרה למצרים להמציא את שטר המכירה המקורי. חֻשים בן דן, שלא שמע דבר מהפלפול המשפטי, שאל לפשר העיכוב, ולכשהוסבר לו מיד הזדעק – "ועד אז יהא סבא מוטל בבזיון"?! נטל אלה וקטל את עשו.
חירשותו של חֻשים לדקויות הדיון המשפטי איפשרה לו לראות מבעדו, ולזהות את הנקודה העיקרית: שעשו מהתל בבני ישראל, מסובב אותם על האצבע, ושכל דקה שחולפת מבלי שמשיבים לו כגמולו אינה אלא בזיון לעמנו. למרבה הצער, לא נס ליחו של מסר זה עד היום, וראוי לכולנו לתת עליו את הדעת.
כעס ועדינות
עבודת תיקון המידות בנויה בעיקר מעידוּנן, מטיפוחם של חושים דקים ורגישים. אך בעוסקנו בכך, עלינו להזהר מפני עידון-יתר – מצב בו מרוב עדינות אנו מוצאים עצמנו משותקים נוכח פשעים ועיוותים גלויים, חסרי-יכולת להגיב כלפיהם בתקיפות הראויה. במין 'הפוך על הפוך', עדינות-יתר מובילה לסוג של גסות וקהות-חושים. עדינות שלמה, איפוא, היא עדינות המודעת למגבלותיה, המסוגלת, ברגעי הצורך, להניח עצמה בצד ולפנות מקום גם לכעס צודק.
יחס זה בין עדינות לתקיפות מתומצת במדרש חז"ל על אחד מגיבורי דוד, בשם "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי". חז"ל דורשים ששמות גיבורי דוד הם בעצם כינויים לגבורותיו של דוד עצמו, ושהוא מכונה "עדינו העצני" משום ש"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עבור דוד, התקיפוּת לא סתרה את העדינות אלא להפך – השלימה אותה.
דוד הוא מזרע יהודה, שבט העילית, ומדרש זה מספר כיצד הוא הפנים את מידתו של שבט דן המנוגד לו. אך כפי שיהודה צריך ללמוד מדן, כך גם דן צריך ללמוד מיהודה. אכן, אחת משאיפותיו הגדולות של מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, היתה לאחד את היהודים הפשוטים עם תלמידי החכמים, ולהראות להם כי לכל אחד מהם יש מה ללמוד מהשני.
השיעור שדן צריך ללמוד מיהודה איננו כיצד להוסיף כעס לעדינות, אלא כיצד לעדן את הכעס. הכעס המעודן אינו מתפרץ החוצה ללא שליטה אלא מופק מתוך דעה צלולה. זהו כעס ענייני, שבא לשרת מטרה, לא לפרוק את זעמנו שלנו, והוא נובע מנפש שלווה ונינוחה, משועשעת אפילו. זה הפירוש החסידי לפסוק מקהלת "טוב כעס משחוק": הכעס הטוב, מסבירה החסידות, נובע מתוך שחוק, מתוך שעשועים פנימיים חדורי אמונה כי גם הדברים המכעיסים ביותר הם בסופו של דבר מאת הבורא, ה"יושב בשמים ישחק". הם נבראו כאתגר עבורנו – להתמודד עמם בנפש רגועה ואצילית.
