בס"ד

התחדשות – מי צריך את זה?
זקנה זה תהליך או מחלה? היכן ומתי היא מתחילה. והאם יש סיכוי להימלט ממנה?
כמה מילים על חיים בלתי מתעייפים.

בחדר המדרגות הם נפגשים. 
הוא והשכן מהקומה השנייה.  זה יורד וזה עולה, הוא הולך והוא 
בא. המפגשים קצרים ומאירי פנים. השכן, ישיש בגיל גבורות, צועד 
במהירות. נראה תמיד כאילו ממהר למקום כלשהו. בבוקר כשהוא 
יורד לאיטו למניינים מאוחרים של שחרית, השכן הישיש כבר צועד 
לעומתו בצעדיו הנמרצים, חוזר מתפילת וותיקין. בצהרים, כשהוא 
גורר את רגליו בעייפות, הזקן כמעט מדלג מדרגות בדרכו לתחנת 
האוטובוס. בערב שוב חולף הישיש על פניו ביעף, מזדרז לשיעורו 
הקבוע בבית הכנסת. 
הוא איש צעיר לכאורה, אך רגליו כבדות משום מה. וכי לאן יש 
למהר. מאומה לא יברח. הזקן, חצה כבר מזמן את שנות השיבה, 
והכל כה דחוף בעיניו. 
מאומה לא יברח, ר‘ איד? ואולי חייך הצעירים הם שבורחים ממך 
-  -  - ?! 
        
מחלה אחת איומה וחשוכת מרפא, מרחפת על ראשה של האנושות. 
אין  דרך  להימלט  ממנה,  ולמרבה  האירוניה  אף  רופא  אינו  מנסה 
להדביר  אותה,  זו  מחלת  הזקנה.  אנשים  מעוניינים  להאריך  ימים, 
לחיות שנים ארוכות, אך אין זה פשוט. סממני הזקנה אופפים בגיל 
מסוים את הגוף, ומכבידים את משא החיים. אם נמצא בעולם איש 
שיבה חי ונושם, מוכרח שהוא לוחם עקשן בזקנה. משתדל להתחדש 
בכל מצב ובכל גיל.
הזקנה  כשלעצמה  כלל  איננה  מוגבלת  לגיל.  במקרים  רבים  היא 
קופצת  על  קורבנותיה  בעודם  צעירים  במיטב  שנותיהם.  אנשים 
נעשים זקנים לאו דווקא בעטיין של שנים. מאורעות החיים מזקינים 
לא פחות. אכזבות, ייאוש, תקוות שאבדו וכישלונות. כל אלו מזקינים. 
מי שבוחר בחיים חיוניים, מוכרח לעשות הכל כדי להישאר צעיר 
ברוחו.
כיהודים, אנחנו מחזיקים ברשותנו את סמי החיים החיוניים ביותר. 
השגרה היהודית, קיום התורה, שלוש תפילות ביום, מצוות מעשיות, 
טלית ותפילין. כל אלו הם עצם הלוז של החיים. האמונה היא הדבר 
החי ביותר. זו התחדשות תמידית, יומיומית. קיום מצווה זה להתחבר 
למקור  החיים  והחיוניות.  יהודי  נושא  בכליו  עולם  חי  ונושם  של 
התחדשות. על כך נאמר אשרינו מה טוב חלקנו. 
תנאי ראשון לחיים     
יש לנו כל טוב, אך האם אנו זוכים לממש את הטוב הזה בחיי היום-
יום?
זו  שאלה  חשובה  ביותר.  אנשים  רבים  רואים  במושג  ’התחדשות‘, 
מותרות רוחניות. כביכול ניתן לחיות מבלי להזדקק למרכיב הזה. 
נדמה לפעמים כאילו התלהבות, חיות וחשק הם טעם נוסף לחיים, 
כמו תאמר, תבלין. יש אנשים שרואים את העולם במבט שכזה. הם 
אינם מבינים מה מקום יש לה להתלהבות בעבודת השם. מדוע יש 
צורך להתחיל תמיד מחדש, לחפש בכל מחיר חיות ושמחה. אך האם 
ניתן באמת לנהל חיים יהודיים ללא כל זה?
הבה נבדוק.
אמרו חז“ל: ”יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום“ כלומר, האויב המר 
והעתיק שלנו, ניגש למלאכתו כל בוקר בהתחדשות. ההתחדשות 
היא למעשה תכסיסו הוותיק והמפורסם ביותר. בלעדיה הוא לא 
מסוגל היה להפיל אותנו פעמים כה רבות בפח. אמור מעתה, וכי 
שייך  להתייצב  מול  פיתוייו  המתחדשים,  אפופי  החשק  והחיוניות 
המדומה, בלי תכסיס זהה מצד הקדושה?!  
ההתחדשות היא התנאי החיוני ביותר לעבודת הבורא. וכי איך יתכן 
לקיים מצווה בכוונה ולשמה, בלי לציית ברגע זה ממש לצו אלוקי 
חדש ובראשיתי. כך אכן ציוונו חכמנו ”בכל יום יהיו בעיניך כחדשים“. 
חיי הנשמה של קיום התורה והמצוות תלויים במידת ההתחדשות. 
הדברים ברורים אם כן. ההתחדשות היא המצרך החיוני ביותר, זהו 
חוב קדוש. אך הנכס היקר הזה נשכח במקרים רבים אי שם בעבר 
הרחוק. ההתחדשות כה יקרה ומעודנת שבקלות ניתן להפסיד אותה, 
לעמעם את זוהרה ולאבד את חדותה. זה קורה בתוך כדי הליכה. היו 
לנו רצונות גדולים, ניסינו ולא ממש הצלחנו. היו לנו ימים מוצלחים, 
אחר כך הופיעו קשיים. השתדלנו לחזור להצלחה והתאכזבנו. היו 
לנו ימי נעורים, כעת הכל נראה אחרת. ועוד כהנה. אם איננו מקיימים 
בהווה חיי התחדשות חיוניים ומלאי התחלות טובות, בהכרח איבדנו 
את הנכס היקר לנו מכל, אי שם במרוץ הימים.  
איך מתחדשים?
לשם כך, כדי שנדע איך ומהיכן נוכל לשאוב תמיד חיים חדשים 
ואמתיים, מספרת לנו התורה הקדושה באריכות שכזו על חייהם 
הקדושים והנעלים של אבותינו. משום שהם זכו לחיות את נשמת 
החיים באופן המלא, המושלם והנעלה ביותר. וכך פותחת פרשת 
השבוע ב‘חיי שרה‘. שהיו כל שנותיה שווים לטובה. תשעים שנות 
עקרות, תלאות וטלטולים, ובכל זאת כל מאה עשרים ושבע שנותיה 
היו  שווים  לטובה.  חיים  שכאלו,  המפכים  ושופעים  חיות  ושמחה 
תמיד  ואינם  נכנעים  לשום  מצב  או  קושי  –  מבקשים  הצדיקים 
להנחיל אף לנו. וכך מלמד אותנו רביז“ל על סוד ההתחדשות. איך 
השנים שחלפו יחד עם המון המקרים והשינויים לא ירחיקו אותנו 
ממקור החיים, לא יעטו עלינו זקנה ועייפות. רק אדרבה, נזכה לצעוד 
תמיד אל ההתחלה, בן מאה כבן עשרים. זקנה דקדושה מצעידה 
את הנפש לקראת חיוניות ועדנה.  אך לשם כך יש לחיות חיים של 
’שרה‘ – אמונה. להתחבר אל נקודת האמת הזורחת ומאירה בכל רגע 
את הידיעה הברורה שכאן ועכשיו מצוי איתי השי“ת. 
’חיי  שרה‘  זהו  גם  תמצית  חייו  של  מקושר  לצדיק.  ההתקשרות 
עיקרה  חיפוש.  לחפש  את  רוח  החיים  וההתחדשות  המנשבת 
בדברי הצדיקים. לחפש ולבקש בכל רגע ממש איך כעת, במצב זה, 
ובמקום שכזה אזכה לחיות מחדש לגמרי. מי שמחפש באמת, מוצא. 
מלמדים אותנו איך לחיות בכל מצב. מלמדים אותנו איך ’אין ייאוש 
בעולם  כלל‘.  מלמדים  אותנו  גם  איך  ניתן  להפוך  אפילו  ישנוניות 
עייפה להתחלה חדשה שתמשיך עלינו שפע של התחדשות. משום 
שאדרבה, ”כי נפלתי, קמתי“ הנפילה והזקנה מובילים אותנו תמיד רק 
לקראת התחלה חדשה. חיים חדשים ותקוות חדשות.

***

שכחה, זו מחלה או מתנת שמים?
מקובל להתייחס לשכחה כאל ליקויי זיכרון 
מביכים וכמחלה. רבינו מעניק לליקוי הזה 
מבט שונה לגמרי. וכך הוא אומר:
”אֵ צֶ ל הָ עֹולָ ם הַ ּׁשִ כְ חָ ה הִ יא חִ ּסָ רֹון ּגָ דֹול ּבְ עֵ ינֵיהֶ ם
אֲ בָ ל ּבְ עֵ ינַי יֵ ׁש ּבְ הַ ּׁשִ כְ חָ ה מַ עֲ לָ ה ּגְ דֹולָ ה“
מדוע?
”ּכִ י אִ ם לא הָ יְ תָ ה ׁשִ כְ חָ ה, לא הָ יָ ה אֶ פְ ׁשָ ר לַ עֲ ׂשֹות 
ׁשּום ּדָ בָ ר ּבַ עֲ בֹודַ ת ה‘ אִ ם הָ יָ ה זֹוכֵ ר ּכָ ל מַ ה ּׁשֶ עָ בַ ר 
לא הָ יָ ה אֶ פְ ׁשָ ר לֹו לְ הָ רִ ים אֶ ת עַ צְ מֹו לַ עֲ בֹודָ תֹו 
יִ תְ ּבָ רַ ְך ּבְ ׁשּום אפֶ ן ּגַ ם הָ יּו מְ בַ לְ ּבְ לִ ים אֶ ת הָ אָ דָ ם 
מְ אד ּכָ ל הַ ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ עֹובְ רִ ים עָ לָ יו אֲ בָ ל עַ כְ ׁשָ ו עַ ל יְ דֵ י 
הַ ּׁשִ כְ חָ ה נִׁשְ ּכָ ח מַ ה ּׁשֶ עָ בַ ר...“
השכחה מסוגלת להועיל מכמה היבטים. 
ראשית, היא מסייעת לנו לעמוד תמיד 
בנקודת ההתחלה. ללא עבר עמוס וגדוש, 
עם כלים פתוחים תמיד לקראת עשיות 
חדשות. שנית, היא חוסכת מאיתנו זיכרונות 
מיותרים של כישלונות ואכזבות, ומניחה 
לנו לחיות את הרגע מתוך אמון ותקווה. 
ומעבר לכך, השכחה היא מקור החשק 
והטעם. תמיד יש לנו את הזכות לטעום את 
המתיקות השמורה אך ורק למתחילים.
שכחה מסוגלת לגרום לנו להיות צעירים 
וחדשים.