עשר הספירות – יסוד המציאות

מבואר בחסידות ובקבלה, כי בתחילת הכל, היה אור אין סופי ממלא את כל המציאות, וכשעלה ברצון הבורא לברוא את העולם, העלים את אורו הגדול, ויצר חלל ומקום פנוי לבריאת העולמות.

ההתהוות בפועל של העולם נוצרה ע"י עשר כוחות אלקיים שהבורא האציל, הנקראים "עשר הספירות", שבהם ועל ידם בורא ומנהיג את העולם. הביטוי לזה הוא שהעולם נברא ב"עשרה מאמרות", והתורה ניתנה ב"עשרה דיברות", וכל תהליך רוחני בעולם עובר ומשתקף דרך עשר ספירות אלוקיות אלו.

בכל עולם ובכל נברא ובכל פרט מהמציאות אפשר להבחין באותם עשרה כוחות. אך אינן דומים כוחות אלו כפי שנמצאים בדומם, לצומח, לנפש האדם, או לעולמות הרוחניים, כיון שבכל פעם זה מופיע במימד אחר, למרות שבמושגים הבסיסים הם אותם בחינות.

הדרך הטובה ביותר להבין קצת ענין ספירות אלו הוא ע"י התבוננות האדם בנפשו. וכנאמר - "מבשרי אחזה אלוקה" – היות שהאדם נברא "בצלם אלקים" ניתנו בנפשו של האדם עשר כוחות רוחניים שנמשכו והשתלשלו מעשר הספירות האלוקיות. כמו שאצל הבורא, השפעתו בעולמות היא דרך עשר הספירות, כך כל תהליך של השפעה ונתינה אצל האדם, בצורה השלימה שלו, עובר דרך תהליך עשר כוחות נפש אלו.
 
מושכל מורגש מוטבע

התהליך הגלוי של ההשפעה כפי שמבוסס על מבנה עשר הספירות, מתחלק לשלשה חלקים כללים: מושכל (חכמה בינה דעת), מורגש (חסד גבורה תפארת), מוטבע (נצח הוד יסוד מלכות).
 
מושכל: השלב הראשון בהשפעה, שלב השכל. בו האדם עסוק עדין עם עצמו. לפני שמתייחס אל הזולת הרי הוא מפתח את כוחות שכלו עם עצמו, לכל פרטיהם, לבנין שלם.
 
מורגש: השלב השני בהשפעה, שלב הרגש, בו האדם מתייחס כבר אל הזולת. הרגש הוא מה שמניע את המשפיע לרדת ולהתייחס אל מקבל ההשפעה. אבל זהו המניע בלבד, ולא שההשפעה עוברת בפועל אל מקבלה.
 
מוטבע: השלב המעשי, בו האדם המשפיע מעביר בפועל את ההשפעה אל מקבלה. בשלב זה הרגש אינו בגילוי, אלא הוא טבוע באדם בפנימיותו, ומה שבגילוי הוא מה שהאדם מתנהג בפועל על פי מה שהרגש הפנימי מחייב. שלב זה כולל התאמה אישית של ההשפעה לפי כלי מקבלה, והתגברות על כל המניעות שיכולות לבוא לזה.
 
זהו התהליך הגלוי של ההשפעה, וכפי שבהמשך יפורט ויבואר לפי החלוקה של עשר הספירות. אבל לפני התהליך הגלוי של ההשפעה, יש את הסיבה והמגמה האמיתית שעומדת לפני הכל, למה בכלל להשפיע. סיבה זו היא כנגד הכתר. 
 
 
 לפנינו תרשים של עשר הספירות (והכתר שקדם להם), כפי שנקראים בקבלה, מחולקים לשלשה קוין, ימין שמאל ואמצע:
 

 כתר

הכתר מסמל את כוחות העל מודע שבאדם. כמו הכתר שמעל ראש המלך, כך בכוחות נפש האדם הכתר מסמל ומבטא את הכוחות העמוקים של האדם – תענוג ורצון, שמעל המודעות הגלויה של האדם.

ובאופן פרטני יותר מבואר, כי בתענוג עצמו יש שני דרגות, התענוג העצמי הבלתי מורגש (שבלשון הקבלה נקרא רישא דלא אתיידע – שלא מורגש וידוע כלל), והתענוג המורגש (ובלשון הקבלה – עתיק, הנקרא פנימיות הכתר), שזה מביא אח"כ לרצות את הדבר (ובלשון הקבלה הרצון נקרא – אריך, חיצוניות הכתר).

לכל הכוחות הגלויים של האדם החל מהחכמה, יש כלי מיוחד בנפש המתאים אליהם ובו הם מתלבשים, כמו השכל במוח והרגש בלב וכו', אך כוחות אלו שכנגד הכתר הם כוחות מקיפים שלא מתגלים בכלים מיוחדים אלא הם מתפשטים בכל הווית האדם בשווה.

כל תהליך גלוי בנפשו של האדם, הנה על מנת שיצליח בצורה שלימה צריך להיות 'כתר' הקודם לו. לדוגמא, האדם לומד איזו שהיא חכמה או מקצוע, הנה אם לא יתענג (תענוג) בלימוד זה, ממילא גם לא ירצה (רצון) בזה, והתוצאה תהא שגם אם ילמד בפועל חכמה זו הרי לא יצליח בלימודו.   

כך גם בעשר הספירות כפי שנאצלו מהבורא.

תחילת כל תהליך גילוי הספירות הוא בכתר. הכתר הוא המגמה והסיבה האמיתית של הבורא, שמחמת טובו האין סופי הרי הוא רוצה בכלל להעניק ולגלות שפע לעולמות הנמוכים - "טבע הטוב להיטיב" - בתהליך ירידת אורו דרך עשר הספירות.
בשמו של הקב"ה – הוי'ה, מרומז הכתר בקוצו של היו"ד, האות הראשונה של שם ה'.
 
חכמה

ספירת החכמה היא הספירה הראשונה הגלויה במודעות האדם. בעולם השכל זה הרעיון הראשון שמבריק לאדם, ההבזק הראשון שבו כלול הכל אך אינו מפותח עדיין ומפורט לכל פרטיו.

בקבלה מופיע ספירת החכמה בשם "אבא" – היות שהיא הנקודה הבסיסית הראשונה בדומה למה שניתן ע"י האב ביצירת הולד, שממנה מתפתח אח"כ הכל.

המימד הפנימי של ספירת החכמה היא ביטול. תכונת החכמה היא להיות בטלה למה שלמעלה ממנה, לעל מודע, לכן בה מופיעים ההבזקות הראשונות, ותחילת המציאות הגלויה. ובלשון הקבלה, שהאור אין סוף שורה דוקא בחכמה.

ספירת החכמה מכוונת כנגד עולם האצילות, עולם האחדות האלקי, בו ישנו ביטול מוחלט לבורא ללא שום הרגשת ישות.

בשמו של הקב"ה מרומזת ספירת החכמה באות הראשונה – י' – שעניינה הגילוי הראשון, נקודת התמצית לפני הרחבתה ופיתוחה, כצורת האות יו"ד שהיא נקודה בלבד.
 
בינה

כח הבינה בעולם השכל של האדם, הוא הכח שלוקח את הברקת הרעיון שבכח החכמה, מפרטת ומרחיבה אותו לאורך לרוחב ולעומק ובונה אותו לרעיון שלם.

בקבלה נקראת בינה בשם "אמא" – היות שהיא הכח שלוקח את נקודת התמצית של החכמה ובונה אותו לבנין ומציאות שלימה, בדומה למה שעושה האם ביצירת הולד, בתשעת חודשי ההריון.

המימד הפנימי של ספירת הבינה היא שמחה, כי שמחה בא מתחושה של שלימות, והיות שרק בכח הבינה הרעיון השכלי הוא בנוי ומפורט לכל פרטיו בצורה שלמה, הרי יש בזה שמחה ותחושה של שלימות פנימית.

מבואר בחסידות שהחכמה נקראת "אין" ובינה נקראת "יש". החכמה הוא הכח הראשוני, בו האדם יוצא ממציאותו ומגיע לחוויה מתוקנת של ענווה וביטול ("אין"), ובכח זה יכול האדם להתקדם לשלב הבינה, בו הוא בונה את עצמו למציאות ("יש"). אמנם לא מציאות של גאוה וישות חלילה, אך בכל זאת יש כאן הרגשה של שלימות והרחבה עצמית.

ספירת הבינה מכוונת כנגד עולם הבריאה, העולם הראשון של הנבראים בו הם מבינים ומשיגים ומכירים את הבורא ובטלים אליו, אך כבר מתחילה אצלם אפשרות להרגשה עצמית נפרדת.

בשמו של הקב"ה מרומזת ספירת החכמה באות ה', האות השניה של שם ה' – המסמלת את ההתרחבות לרוחב ולאורך, כצורת האות ה'.
 
דעת

כח הדעת בכוחות השכל הפנימיים שבנפש האדם, הוא ההתחברות אל הרעיון. לאחר שבכחות החכמה והבינה האדם למד רעיון חדש ופירטו לפרטים, הרי כח הדעת, הוא להרגיש בשכלו את הרעיון ולהזדהות איתו בצורה מלאה, ולא רק לדעת אותו בצורה תיאורטית.

המימד הפנימי של הדעת בנפש הוא יחוד, היות וכח הדעת הוא הכח המאחד ומחבר את החכמה והבינה, האב והאב, ומלשון "והאדם ידע את חוה" – ענין של התקשרות והתחברות.

הדעת מוגדר גם בקבלה כ"מפתח דכליל שית", המפתח הכולל ופותח את שש המידות. כיון שאף מי שהוא חכם ונבון בגדולת ה' הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה (כח הדעת) לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתיים כי אם דמיונות שוא.   

מבואר בחסידות, שהכח הדעת קשור לכח הכתר. הדעת הוא הביטוי של הכתר העל מודע בתוך המודעות הגלויה. ולכן "במקום שהכתר נמנה אין הדעת נמנה" (כך שישנן עשר ספירות ולא אחד עשרה, או כתר או דעת) וכמו שרואים בתרשים החלוקה לספירות שהדעת הוא בקו האמצעי מתחת לכתר.

עד כאן הם כוחות השכל של האדם – חכמה בינה ודעת, העוסקים בהתייחסות האדם אל עצמו. עתה ניגש אל ששת המידות, העוסקות בהתייחסות של האדם אל מה שמחוץ לו.
 
חסד

הביטוי המעשה של החסד זה נתינה והשפעה. המימד הפנימי שלה זה אהבה. אהבה היא רגש של קירוב, הגורם לאדם להשפיע חסד ללא שום מגבלה. וכאברהם אבינו שהיה מרכבה למידת החסד העליונה, שרצה להשפיע חסד ללא הגבלות, אף לערביים המשתחווים לאבק רגליהם.

החסד היא המידה הראשונה ואף העיקרית מתוך ששת המידות, המכוונות כנגד ששת הימים שבהם נברא העולם ("עולם חסד יבנה"). העולם בהרגשתו נפרד מהבורא, ולכן ההתייחסות אליו זה ע"י המידות, כוחות הרגש, שבמהותם זה התייחסות החוצה, בשונה מכוחות השכל של האדם שאינם בהכרח מתבטאים החוצה.

ששת המידות נקראות אף הלשון הקבלה – זעיר אנפין, ומכוונות כנגד עולם היצירה, בו חווית הנבראים היא חווית הרגש לבורא, אהבה ויראה טבעיים, שאינן נולדו מהתבוננות שכלית.  

בשמו של הקב"ה מרומזים ששת המידות באות ו', האות השלישית של שם ה', שענינה ירידה והמשכה מלמעלה למטה למימד הגלוי כצורת האות ו', ואף בגימטריה 6 כנגד ששת המידות.
 
גבורה

מידת הגבורה היא הכח שעוצר ומעכב את הנתינה. גבורה זה כח של מעצור, כמו "איזהו גיבור הכובש את יצרו". המימד הפנימי שלה זה יראה. האדם ירא שמא ימשך השפע למקום לא ראוי, הרי הוא מדקדק במידת הדין אם להשפיע או לא כדי שלא יושפע למי שאינו ראוי. יצחק אבינו היה מרכבה למידת הגבורה העליונה.

בעבודת ה' מידת הגבורה היא יראת ה', המביאה את האדם להישמר בתכלית לא לעבור חלילה על אחת ממצות ה' ולא למרוד במלכותו ית' – "סור מרע". בשונה מאהבת ה' המביאה את האדם בעיקר ל"ועשה טוב" - קיום רצון ה' מחמת אהבתו והרצון להידבק בו.
 
תפארת  

מידת התפארת היא שילוב וחיבור בין מידת החסד והגבורה. תפארת מלשון פאר ויופי. יופי מגיע משילוב של כמה גוונים ביחד ולא רק מגוון אחד בלבד.

המימד הפנימי של תפארת זה רחמים. מידת החסד אומרת לתת ולהשפיע ללא הבחנה במקבל האם ראוי או לא. מידת הגבורה מדקדקת לא לתת מאומה מעבר למה שמוכרח. מידת הרחמים אומרת לתת לא רק למי שראוי בלבד אלא גם למי שראוי לרחם עליו, אמנם לא ללא הבחנה, אך להשפיע גם מעבר למידת הדין ולרחם על מי שזקוק לזה.

מידת התפארת היא האיזון הנכון והראוי בין החסד והגבורה, והיא השומרת שלא יצאו מזה תוצאות שליליות. אברהם אבינו שהיה מידת החסד בלבד, הרי יצא ממנו ישמעאל שמסמל את מידת החסד בצורה השלילית, חסד לעצמו בלבד (גניבה). יצחק אבינו שהיה מידת הגבורה בלבד, הרי יצא ממנו עשו שעסק בגבורה שלילית מול אחרים (רצח). ורק יעקב אבינו שהיה כנגד מידת התפארת הרי כל בניו צדיקים ושלמים שנים עשר שבטי ישראל.
 
נצח

מידת הנצח, היא לנצח את כל המניעות והעיכובים שיכולים להיות על מנת שההשפעה לא תגיע למקומה. לאחר שהאדם הגיע להשפעה נכונה ומאוזנת (חסד גבורה תפארת), הרי הוא צריך לבצע את זה בפועל ואז יכול להיות כל מיני הפרעות חיצוניות. הן "מבית" – היינו מצד האדם, כמו להתגבר על מידת הגבורה שמעוררת "דינים" על האדם שלא ישפיע שמא ימשך השפע למקום שאינו ראוי. והן "מבחוץ" – הפרעות חיצוניות שיכולות לצוץ וצריך להתגבר עליהם.

לכן מידת הנצח נמצאת בתרשים מתחת למידת החסד, כיון שתפקידה זה להמשיך את החסד בפועל ולא להתחשב בהפרעות.

מידת הנצח באדם היא היכולת של האדם לנצח את עצמו לעשות גם דבר שהיפך טבעו. כלומר, גם אם מידת החסד אצלו לא מפותחת מספיק והוא לא נמשך להשפעה ולנתינה מצד רגשותיו, הרי הוא מגלה בעצמו כוחות לעשות ולבצע את זה בדרך ניצוח והתגברות.
 
הוד

מידת ההוד היא היכולת של האדם לקבל את שקורה מבלי להבין את הדברים בצורה השלימה שלהם. הביטוי הפשוט של להודות הוא דוקא בדבר שלא מבין אותו בצורה שלימה, כמו שמופיע בתלמוד ששני תנאים חולקים ובכל זאת אחד מודה לדבריו של השני מתוך תחושה שהשני צודק למרות שהוא עצמו לא מבין את הדברים בצורה השלימה שלהם, שהרי אם מבין אותו לגמרי הרי לא צריך להודות לו, אלא זה נהפך להיות חלק מדעתו ורצונו.

בשונה ממידת הנצח, שעניינה שהאדם מתגבר בעצמו על המניעות והעיכובים, הרי במידת ההוד הרי הוא מבטל את רצונו ודעתו לזולתו, שמדריכו כיצד לנהוג.

ובעבודת ה' – מידת ההוד מבטאת את ההודאה וההכרה במציאות האלקית שממלאת את הכל למרות שלא משיג האדם ומרגיש כיצד הכל בטל במציאות אליו ית', הרי הוא מודה שכן האמת. ובכלל זה, להודות לה' על כל הטובה שגומל עמנו.
בעניין ההשפעה, החל ממידת הנצח אנו עוברים להשפעה בפועל והתאמתו למקבל ההשפעה. ולכן הנצח וההוד נקראים בשם "כליות יועצות", היועצות מהי הדרך הטובה ביותר להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה.
 
יסוד

מידת היסוד היא התקשרות של המשפיע עם המקבל לצורך ההשפעה. לאחר שהאדם הבין בשכלו את הענין (בחכמה בינה ודעת), איזן בין רגשותיו על מנת שלא יצא מזה תוצאה שלילית (חסד גבורה תפארת), התגבר על ההפרעות בכח עצמו או בקבלתו מהזולת (נצח והוד) הרי הוא צריך להשפיע בפועל, ולצורך זה הוא חייב להתקשר אליו נפשית ולהתאחד איתו.

וכמו האב שלומד עם בנו, הנה ככל שמקשר שכלו אליו ומדבר אליו פנים בפנים באהבה וחשק, כך יוכל הבן לקבל יותר והאב יוכל להשפיע יותר.

ובעבודת ה', מידת היסוד היא מה שהנפש קשורה בה' חיי החיים ודבוקה בו בדבקות, חשק ותענוג נפלא.
 
מלכות

ספירת המלכות זה הכח לקבל את ההשפעה הבאה ממידת היסוד לאחר כל תהליך ירידת השפע בספירות. ובעבודת ה', זה קבלת עול מלכות ה', כעבד שמקבל את עול מלכו באימה וביראה.   

המימד הפנימי של המלכות הוא קבלת עול וביטול. המלך האמיתי ששולט על העם בכח המלוכה, הרי הוא בפנימיותו שפל בתכלית וכלי של קבלה של מלכות ה' בעולם, וכמו שהתורה מצווה על המלך שלא ירום לבבו מאחיו.

ספירת המלכות נקראת בלשון הקבלה "נוקבא", המרמז לכח הקבלה מלמעלה. והיא כנגד עולם העשיה, בו הנבראים לא מבינים את גדלות הבורא ואף לא נמשכים אליו רגשית, רק מבצעים את רצונו, בכוחות העשיה שלהם, ומבצעים את מה שמוטל עליהם מלמעלה, בקבלת עול כמו של עבד פשוט.

בשמו של הקב"ה מרומזת ספירת המלכות באות ה' השניה, האות האחרונה של שם ה', היות ועיקר שלטון המלך הוא בדיבור "דבר מלך שלטון", וזה מתבטא באות ה' שכנגד חמשת מוצאות הפה, ואף מבטאת את ההבל היוצא מהלב לדיבור