"המכבה את הנר...אם בשביל החולה שיישן פטור" [שבת,כט,ב -הדף היומי]

בגמרא מבואר שבכדי לאפשר שינה לחולה, מותר לכבות בשביל חולה שיש בו סכנה ואילו לחולה שאינו בסכנה אסור [מדרבנן -כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה]. השינה הינה חלק מתהליך הריפוי (אחד משישה דברים היפים לחולה -ברכות נז,ב) ואם החולה במצב מסוכן -הפרעתה גובלת בפיקוח נפש. במקביל לכך, רופא הצריך לטפל בחולה להצלתו, וצריך לישון לפני כן כדי להיות מיושב בדעתו, ולשם-כך אין ברירה אלא להסיעו לביתו, מותר לעשות זאת בשבת כי אי אפשר לתפקד ללא שינה [הגר"י זילברשטיין, שיעורי תורה לרופאים סי רצ"ב]   

לעומת זאת, כאשר החולה אינו בסכנה, אין להתיר כיבוי האור עבורו למרות שהאיסור מדרבנן, כי רק במקום "צערא דרבים" התירו מלאכה שאצל"ג [בה"ל,רע"ח].

לפיכך, כאשר יש בבית חולה שאינו מצליח להירדם בשל חשמל שדולק, תאורה או אפילו מזגן, ואין שעון שבת שעתיד לכבותם, או ששכחו לכוונו מבעו"י, מותר לכבות החשמל בשינוי וק"ו ע"י אמירה לנכרי, שכן יש כאן "תרי דרבנן": עצם הכיבוי, והשינוי או הגוי. ובזמננו, שבחשמל עסקינן ולא באש, ואם-כן הכיבוי אינו אלא ניתוק מעגל חשמלי [שרק לשיטת החזון-איש הינה מלאכת "סותר"] ולכל היותר כיבוי גחלת של מתכת שאין בו כל יצירה של פחם, סוברים פוסקים אחרונים רבים שבכל מקרה אין איסור דאורייתא בכיבוי תאורה או מכשיר חשמלי אחר, וכן דעת הגרשז"א. ולכן, במקום חולי או צער, ניתן, כאמור, להתיר ע"י "שבות דשבות". מאידך, הדלקת החשמל יותר בעייתית כי יתכן שיש בכך הבערה דאורייתא, ובפרט בתנור שיש בו גוף חימום. יש אפוא להיזהר, וכל עוד אין סכנה לחולה, ניתן להתיר את הפעלתם רק ע"י גוי.