כמה וכמה פעמיים הבטיח הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו כי ייתן לו ולזרעו את ארץ-ישראל. בפעמים הראשונות נאמרה ההבטחה בלשון עתיד: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, טו). אולם לאחר מכן נאמרה ההבטחה בלשון עבר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שם טו, יח).
 
הסיבה לכך היא שזו האחרונה באה לאחר שאברהם התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, ובכך גילה עליה בעלות. לפיכך אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "לזרעך נתתי", כבר נתתי להם.
 
גילוי הבעלות הוא מצב שאין לערער עליו, ולכן מאז הארץ שלנו לנצח. עובדה זו גם מתחדדת לאור ההבדל בין שתי הכניסות של אבותינו לארץ ישראל: בימי יהושע בן נון ולאחר גלות בבל. כאשר כבשו אבותינו את הארץ בימי יהושע, חלה קדושה על האדמות שנכבשו ואבותינו התחייבו במצוות ייחודיות לשטחי הארץ. אלא שקדושה זו הייתה זמנית, משום ברגע שגלו אבותינו מארץ ישראל ואיבדו את השליטה על האדמות, סרה משם גם הקדושה ועמה גם החובה (מן התורה) לקיום המצוות הייחודיות.
 
אך כאשר עלו יהודים מבבל וחזרו לארץ, הם לא באו ככובשים. הם פשוט באו להחזיק בה בתור הבעלים המקוריים. בחזקתם זו שבה וחלה קדושה על שטחי הארץ והם חזרו להתחייב מן התורה במצוות הייחודיות לארץ ישראל – והחזקה (בשונה מהכיבוש) לא נתבטלה אף לאחר שבני-ישראל גלו מהארץ בתקופת חורבן הבית השני. עם ישראל היה ונשאר הבעלים המקורי של הארץ.
 
לפיכך לא סרה הקדושה השנייה משטחי הארץ והיא נותרה עד עצם היום הזה – עד ביאת משיח צדקנו, עת תתגלה החזקה בשלמותה קבל עם ועולם.