החוויה הפנימית של ספירת המלכות היא שפלות. בניגוד לביטול (חוויתה הפנימית של ספירת החכמה), השפלות איננה שלילת ואיון האני. אדרבה, שפלות היא החוויה הקיומית של האני שהוא רחוק מרחק אין-סופי מה' יתברך. תיאור כזה אנו מוצאים בדברי הנביא "מרחוק הוי' נראה לי"[i]. חוק הבריאה הוא שעצמות ה' מתגלה דוקא לאדם החש עצמו רחוק ממנו, ולא למי שחש עצמו קרוב[ii]. השפלות משמשת גם כמניע החזק ביותר לבקש את ה' ולשוב אליו בתשובה שלמה, כי כאשר ה' נראה אל האדם מרחוק, הוא מתעורר ללכת לקראתו ולחבקו כביכול. ואכן, ה' מגלה את עצמותו לזה שתמיד שב אליו. מורנו הבעל שם טוב מלמד[iii] שתחילת כל עבודת ה' היא בתחושה קיומית של הזדהות אפילו עם היצורים השפלים ביותר עלי אדמות:

יחשוב שהוא ותולעת ושארי בריות קטנות הם חשובים כמו חברים בעולם, שכולם נבראים, ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך.

זו חווית שפלות של ספירת המלכות, שהיא השער לכל עבודת ה', כפי שהוסבר לעיל.

היות ושפלות היא החוויה של ספירת המלכות, היא גם התכונה המגדירה באופן מוחלט את המנהיג-המלך האמיתי. רבים טועים לחשוב שדוקא גאוה נצרכת כדי לשלוט היטב, אך דוד מלך ישראל אמר על עצמו: "והייתי שפל בעיני"[iv]. יכולת ההנהגה-המלכות של מנהיג אמיתי עומדת ביחס ישר לעומק שפלותו הקיומית. אכן, כפי שהוזכר[v], המילים שפל וגאות שוות בערכן, דבר המלמד על כך שרק בעזרת שפלות קיומית בפני הבורא (כלומר, הרגשת ריחוק ממנו) יכול המנהיג להתנשא-להתגאות בצורה נכונה על עמו, כפי הדרוש כדי להנהיגם כדבעי.