אמור התש"ע

במוצ"ש הקרוב, נציין את ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י.

הגמרא במסכת ברכות, דף כ"ז עמ' ב', מספרת על תלמיד שנגש לר' יהושע,
ושאל האם תפילת ערבית רשות היא או חובה.

על מנת להבין את שאלתו של התלמיד, עלינו לדעת, שבמסכת ברכות, דף כ"ו ע"מ ב',
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי השאלה, כנגד מה תקנו את התפילות שאנו מתפללים.

ר' יוסי ברבי חנינא טוען שהתפילות תוקנו ע"י האבות, וכנסת הגדולה תקנה את התפילות לדורות כנגד התפילות של האבות, וריב"ל טוען שהתפילות כנגד תמידים תקנו, שחרית כנגד קורבן תמיד של שחר, מנחה כנגד קורבן תמיד של בין ערביים, וערבית כנגד האיברים ופדרים שהיו ממשיכים להיקטר על המזבח כל הלילה.

ההבדל העיקרי בין השיטות, הוא לגבי השאלה האם תפילת ערבית רשות היא או חובה.

ע"פ השיטה שתפילות תקנו כנגד תפילות האבות, אז תפילת ערבית היא חובה, כי אין הבדל
בין תפילה שתקן יעקב לתפילות שתקנו אברהם ויצחק.

אך אם נאמר שתפילות תוקנו כנגד תמידים, תפילת ערבית היא רשות, כיוון שאין חובה להקטיר איברים ופדרים, גם כיוון ויתכן שלא יהיו כאלה, כי ההקטרה תסתיים לפני הלילה, וגם כיוון שהדבר שמרצה בקורבן היא הזאת הדם, והקטרת האיברים אינה מעכבת.

כיום אנו פוסקים שתפילת ערבית היא רשות,  ולכן אין חזרת הש"צ בערבית (שו"ע או"ח, סימן רל"ז, ס' א', ומשנה ברורה שם, ס"ק א'), כייון שחזרת הש"צ נתקנה כדי להוציא ידי חובה
את שאינו יודע להתפלל, וכיוון שתפילת ערבית רשות, אין אנו מטריחים את הציבור,
כדי להוציא את שאינו יודע, בדבר הרשות.

מכל מקום, קבלנו עלינו את תפילת ערבית כחובה.

אם כן, שאלת התלמיד לר' יהושע הייתה, האם תפילת ערבית רשות או חובה.

(להמשך הסיפור עיין שם בגמרא).
בסוף הסיפור, הגמרא אומרת, שהתלמיד ששאל את השאלה הוא רשב"י.

וקשה, מדוע הייתה צריכה הגמרא לומר מי התלמיד? מה זה מוסיף לנו?

וכן, אם זה כל כך חשוב לנו לדעת מי התלמיד, הייתה יכולה הגמרא להביא זאת מההתחלה, ולומר שרשב"י שאל את ר' יהושע?

הרב קוק, בעין אי"ה ד"ה כ"ו "ואותו תלמיד", אומר שהגמרא מציינת בסוף שהשואל הוא רשב"י, כדי שממעלת השואל נבין את מעלת השאלה. כלומר, אחרי הסיפור המעניין והפיקנטי הזה,
היינו יכולים לחשוב שמטרת הגמרא בסיפור הייתה לספר לנו את השתלשלות העניינים  בלבד,
אך בסוף כאשר הגמרא אומרת שהשואל שהתחיל את כל הסיפור היה איש חשוב, הגמרא מחזירה אותנו לדון בשאלה עצמה, כדי שנבין שלשאלה עצמה יש מעלה, ויש צורך לבחון את השאלה, ולהבין שיש לה חלק חשוב בסיפור.

במטרה להבין טוב יותר את חשיבות השאלה, עלינו לבחון את המושגים רשות וחובה.

בפשטות, רשות זהו דבר שאנו עושים, ללא שמישהו מכריח אותנו, ואם לא נעשה זאת לא נשא בסנקציה כלשהי, וחובה, זהו הדבר ההפכי, כלומר מעשה שעלינו לעשות, ואם לא נעשה,
נשא בסנקציה.

מה עדיף, ומה נחשב יותר - לעשות מעשה חיובי ללא שהצטויתי עליו , או דווקא בעקבות ציווי?

הגמרא במסכת ברכות, דף כ' עמ' ב', מביאה את דרשת רב עוירא, לפיה מלאכי השרת שואלים
את הקב"ה מדוע הוא נושא פנים לישראל, הרי שכתוב בתורה על הקב"ה "אשר לא ישא פנים
ולא יקח שוחד" (דברים י', י"ז), ועונה הקב"ה שהציווי לבני ישראל לברך ברכת המזון,
הוא רק אחרי שביעה, "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח', י'), ואילו בני ישראל מדקדקים
על עצמם ומברכים כבר משיעור כזית .

מכאן רואים, שכאשר בני ישראל, עושים משהו שהנו רשות, הם מקבלים יחס מיוחד,
שלא היו מקבלים אם היו עושים את חלק החובה בלבד.
אם כן עשיית הדבר שהוא רשות עדיפה מעשיית הדבר שהוא חובה.

אם כך הוא הדבר, מדוע הקב"ה ציווה אותנו דברים, שהיינו יכולים להגיע אליהם משכלנו?

מדוע אמר הקב"ה "לא תרצח" (שמות כ', י"ב)?, הרי לא לרצוח זה משהו שהאנושות מבינה  מעצמה, אם כן, אם הקב"ה לא היה מצווה אותנו לא לרצוח, ואנחנו לא היינו רוצחים,
היינו אמורים לקבל יותר שכר, כי אנחנו מקיימים דבר רשות ולא בגלל שהוא חובה?

הגמרא במסכת בבא קמא, דף ל"ח עמ' א', מלמדת אותנו, שהשכר שמקבל מי שעושה
שלא מתוך ציווי, קטן יותר מהשכר שמקבל מי שעושה מתוך ציווי -
"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה".

הטעם לדבר הוא, שהמצווה יש לו יצר הרע שדוחף אותו להימנע מעשייה, בעוד שמי שאינו מצווה לא מתמודד מול היצר, ולכן "לפום צערא אגרא" (מסכת אבות ה', כ"ג), ומי שיש לו יותר צער מקבל יותר שכר. (תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ג' עמ' א', חידושי הריטב"א, מסכת קידושין,
דף ל"א עמ' א').

ראינו אם כן, שבחלק מקרים יש מעלה בעשיית דבר חובה, ובחלק מהמקרים ישנה מעלה בעשיית דבר רשות.

מהו אם כן השיקול המחלק, האם לצוות על דבר, או להשאיר אותו כדבר רשות?

נראה שהשיקול הוא, מה מידת הביטחון שיש, שבעת התמודדות על דבר רשות, אפשרות הבחירה תכריע לכיוון עשיית הטוב ולא להיפך .

במעשים שיש חשש שהתמודדות לא תעלה בחירה נכונה, או שהגם שברוב המקרים הבחירה
תהיה נכונה, אך המחיר במקרים המועטים של בחירה לא נכונה הוא יקר – הקב"ה בחר לצוות
על עשייה או הימנעות.
לעומת זאת, במעשים שניתן לאפשר את זכות הבחירה, העדיף הקב"ה להותירם כמעשי רשות, כדי להשאיר מקום לאדם להתפתח על ידם.

נחזור לסיפורנו.

נראה שניתן להסביר, שלב המחלוקת בין רבן גמליאל לר' יהושע, הוא כמה מרווח
משאירים לאדם למעשה רשות.

רבן גמליאל סובר, שהסיכון בכך שיתקבלו החלטות לא נכונות הוא גדול מידי, או שהמשמעויות כבדות מידי, לכן הוא קובע שלא נשאיר את הבחירה ביד האדם האם להתפלל ערבית או לא,
ולכן לדידו תפילת ערבית חובה.

כמו כן מאותה סברא, רבן גמליאל קובע שתלמיד שאין תוכן כברו, לא יכנס לבית המדרש.

רק תלמידים שרבן גמליאל בטוח שיעשו את הבחירות הנכונות, יכולים להיכנס לבית המדרש.

אם יש חשש שתלמיד רוצה ללמוד מהסיבות הלא נכונות, ולא לשמה, עדיף שלא יכנס

לבית המדרש.

לעומת רבן גמליאל, ר' יהושע סובר, שיש צורך לאפשר התמודדות ולהעמיד בחירה בפני האדם. לכן קובע רבי יהושע, שתפילת ערבית היא רשות, ולאחר שרבן גמליאל מועבר מנשיאותו, מאפשרים ממלאי מקומו, לכל תלמיד להיכנס לבית המדרש.

אפשרות הבחירה ניתנת לכולם. מי שיעשה את הבחירה הנכונה זכה, ומי שלא הפסיד,
אך זו לא סיבה מספקת למנוע בחירה מכולם.

כאשר הגמרא מזכירה בסוף הסיפור מיהו התלמיד ששאל את השאלה, היא רוצה ללמדנו

ששאלה זו, הייתה למעשה הנושא העיקרי עליו נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע, ולא רק משהו שולי שהביא להשתלשלות העניינים .

למסקנה, נראה שהגמרא רוצה ללמדנו, שיש צורך למצוא את נקודות האיזון בין קביעת דברים כחובה ובין השארתם כרשות.

בשיחה בפסח תש"ע, דיברנו על כך שיש חשיבות גם לשגרה וגם לחידוש ולשילוב שלהם,
כאשר החידוש מסייע לשגרה לעלות לרמה גבוהה יותר של שגרה .

ניתן לומר, שדבר חובה דומה לדבר שהוא שגרה, כי החובה לבצעו הופכת אותו למעין שגרתי, ואילו דבר רשות דומה לחידוש, כי אף אחד לא מצפה שדבר רשות יעשה ועשייתו היא חידוש.

אם כן, כפי שאמרנו לגבי שילוב שגרה וחידוש, כך הדבר לגבי חובה ורשות.

מלבד המעטפת של החובות שהטיל עלינו הקב"ה, והטילו עלינו חז"ל, לאחר בחינת נפשו של אדם, כל אדם צריך להוגיע בעצמו, ומתוך הכרתו את עצמו, עליו לקבוע לעצמו אלו מעשים, מתוך מעשי הרשות שנותרו, הם בגדר חובה, כיוון שכנראה לא יצליח להתמודד עם אפשרות הבחירה בהם, ואלו נותרים בגדר רשות.

עדיין נותרת השאלה - מה ראה רשב"י לפעול בצורה כזו?

הרי היה יכול לשאול ישירות את רבן גמליאל, ומדוע שאל את ר' יהושע קודם?

ואחרי ששאל את ר' יהושע, מדוע לשאול שוב את רבן גמליאל?

נראה לי לומר, שרשב"י הכיר את השקפת העולם של שני התנאים, ואולי הוא בעצמו סבר
כשיטתו של ר' יהושע, ולכן פעל בדרך זו, על מנת להעלות את הנושא לסדר היום בבית המדרש,
כך נתבררה הסוגיה לעומקה (לא בטוח שרשב"י ידע או שיער עד היכן התגלגלו הדברים -
הדחת רבן גמליאל וכו').

"גדול המצווה ועושה" - אך גדול גם מי שאינו מצווה ועושה .

בשולי הדברים נשאלת השאלה מה ראה ראב"ע, לשאול את אשתו את דעתה על הצעת המינוי?

כיצד אשתו יכולה להוסיף על מערכת השיקולים של ראב'ע?

אומר הרב קוק, בעין אי"ה, ד"ה י"ב "א"ל איזול...", שראב"ע רוצה ללמדנו, שכאשר אדם מקבל מינוי ציבורי, הוא חייב להתמסר כל כולו למשרה, והוא לא יכול להשאיר את המשרה מחוץ

לדלת ביתו, אלא למעשה כל משפחתו מתמסרת יחד לתפקיד.

לכן היה צורך שגם אשתו של ראב'ע תסכים למינוי, כי גם היא לוקחת חלק במשמעויות.

עוד בשולי הדברים, יש להבין את תשובת ר' יהושע לרבן גמליאל לשאלה "והלא משמך אמרו
לי רשות".

ר' יהושע עונה "אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי?", ומדוע בכלל ר' יהושע עונה שאין חולק הרי הנו בעצמו חולק?

הרב קוק, בעין אי"ה (ד"ה ו' "א"ל ר"ג חובה...", וד"ה ז' "א"ל אלמלא"), מסביר שרבי יהושע התכוון לומר לרבן גמליאל, שהתשובה לשאלה האם תפילת ערבית רשות או חובה, תלויה בשאלה באיזו תקופה מדובר: היום, אחרי שרבן גמליאל פסק שתפילת ערבית חובה, אז גם ר' יהושע מקבל שתפילת ערבית חובה, בגלל פסיקתו של רבן גמליאל ("אין החי יכול להכחיש את החי" - אין ר' יהושע יכול להכחיש את רבן גמליאל), אך אם השאלה היא לגבי התקנה המקורית של
אנשי הכנסת הגדולה, האם תקנו תפילת ערבית רשות או חובה, אז דעתו של ר' יהושע היא שהתקנה המקורית שתפילת ערבית רשות ("החי יכול להכחיש את המת" - החי הוא ר' יהושע
או רבן גמליאל והמת זהו אנשי כנסת הגדולה - אפשר להתווכח על התקנה שלהם כי הם לא מולנו לשאול).