בת מצוה עינב בן עבו כ"ד אב התש"ע 3/8/2010

גרסה סופית
שלום לכולם,

ראשית אני רוצה להודות לכולכם על השתתפותכם בשמחתי.

יום זה הוא יום מיוחד עבורי, ואנסה להסביר לכם מדוע.

פרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה בע"ה, פרשת "ראה", נפתחת בפסוקים הבאים:

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה.  אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם.  וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.".

בפשטות, הכח להחליט האם תהיה ברכה או חלילה להיפך, נמצא בידינו. הדבר תלוי בשאלה האם נשמע אל מצוות הקב"ה או לא.

כמו כן, הפסוק מתחיל בלשון יחיד – "ראה", וממשיך בלשון רבים – "לפניכם", כדי ללמדנו שכח זה נתון בידינו, הן כיחידים והן כחברה.

אולי נמחיש זאת בעזרת סיפור קצרצר:

מסופר על חכם אחד שידע לפתור כל שאלה.
פעם אחת, החליט אחד הצעירים בכפר להתל בו. תפס אחד הצעירים פרפר ושאל את הזקן: האם הפרפר חי או מת? הנער תכנן כך: אם יאמר הזקן מת הפרפר - יפתח הנער את ידו ויתן לפרפר לעופף חי, ואם יאמר הזקן שהפרפר חי - ימחץ הנער את הפרפר למוות ויפתח את ידו להראות לזקן.
המתין הנער לתשובה, וזו לא איחרה לבוא. הזקן ענה לו בחכמה: בידך הדבר! (אכן בידו הדבר - תרתי משמע!) הפרפר אכן בידו של הנער והוא אכן גם נתון לשיקולו של הנער.

אנו רואים, שהקב"ה משאיר בידינו את הבחירה כיצד לנהוג, ולבחירה זו השפעה עצומה, גם על חיי הפרפר, גם האם תהיה ברכה או קללה, גם בחיי היחיד וגם בחיי הציבור, ולמעשה על כל דבר ודבר בחיינו.

היום, כאשר אני נכנסת למצוות, והופכת להיות אחראית על מעשיי, לפחות בתחום התורה והמצוות, אני יודעת איזו אחריות כבדה וכח רב מצוי בידי, ואני מבטיחה שאעשה כל מאמץ להשתמש בזכות זו, לעשייה ברוכה, הן במשפחה, הן בלימודים, ובכלל בכל מעשיי.

ברצוני להודות להוריי האהובים, שגדלו, טפחו, חנכו והשקיעו בי רבות, וכן להודות לאחיי היקרים ולכל המשפחה והחברים.

לבסוף, ברצוני להודות לקב"ה על כל הדברים, הגדולים והקטנים שהוא נותן ועושה, ולשאת תפילה, שיסייע לי לעשות את הבחירות הנכונות, בכל צעד בחיי.

גרסה נוספת
שלום לכולם,

ראשית אני רוצה להודות לכולכם על השתתפותכם בשמחתי.

יום זה הוא יום מיוחד עבורי, ואנסה להסביר לכם מדוע.

בפרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה בע"ה, ישנם שני פסוקים שנראים סותרים.

פסוק אחד אומר "כי יהיה בך אביון", כלומר כיצד לנהוג בתקופות בהן יהיו עניים, ומכאן ניתן ללמוד גם שיהיו תקופות שלא יהיו עניים.

הפסוק השני אומר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", כלומר, תמיד יהיו עניים, ואין מצב כזה שיש רגע נתון בו אין עניים.

כיצד ניתן לישב את הסתירה בין הפסוקים?

רש"י מסביר, ששני הפסוקים עוסקים במצבים שונים. הפסוק הראשון, ממנו ניתן ללמוד שיתכן ולא יהיו עניים, יתקיים כאשר עם ישראל יעשה את רצונו של הקב"ה, ואילו הפסוק השני, על פיו תמיד יהיו עניים, יתקיים כל עוד עם ישראל יעבור על מצוות הקב"ה.

מה ניתן ללמוד מכאן?

הפתרון לשאלה האם יהיו עניים או לא – נמצא בידינו.

אולי נמחיש זאת בעזרת סיפור קצרצר:

מסופר על חכם אחד שידע לפתור כל שאלה.
פעם אחת, החליט אחד הצעירים בכפר להתל בו. תפס אחד הצעירים פרפר ושאל את הזקן: האם הפרפר חי או מת? הנער תכנן כך: אם יאמר הזקן מת הפרפר - יפתח הנער את ידו ויתן לפרפר לעופף חי, ואם יאמר הזקן שהפרפר חי - ימחץ הנער את הפרפר למוות ויפתח את ידו להראות לזקן.
המתין הנער לתשובה, וזו לא איחרה לבוא. הזקן ענה לו בחכמה: בידך הדבר! (אכן בידו הדבר - תרתי משמע!) הפרפר אכן בידו של הנער והוא אכן גם נתון לשיקולו של הנער.

אנו רואים, שהקב"ה משאיר בידינו את הבחירה כיצד לנהוג, ולבחירה זו השפעה עצומה, גם על חיי הפרפר, גם על הימצאות עניים בחברה, ולמעשה על כל דבר דבר בחיינו.

היום, כאשר אני נכנסת למצוות, והופכת להיות אחראית על מעשיי, לפחות בתחום התורה והמצוות, אני יודעת איזו אחריות כבדה וכח רב מצוי בידי, ואני מבטיחה שאעשה כל מאמץ להשתמש בזכות זו, לעשייה ברוכה, הן במשפחה, הן בלימודים, ובכלל בכל מעשיי.

ברצוני להודות להוריי האהובים, שגדלו, טפחו, חנכו והשקיעו בי רבות, וכן להודות לאחיי היקרים ולכל המשפחה והחברים, על הכל.

לבסוף, ברצוני להודות לקב"ה על כל הדברים, הגדולים והקטנים שהוא נותן ועושה, ולשאת תפילה, שיסייע לי לעשות את הבחירות הנכונות, בכל צעד בחיי.