בס"ד

נשק יום הדין
מאת: אהרון לוי  (ערוץ 2000)
רב רחומי תלמידו של רבא היה. מידי שנה נוטל היה רב רחומי רשות מאשתו ויוצא לישיבת רבו כדי לעסוק בתורה. במהלך השנה יושב היה רב רחומי לפני רבו  ועוסק בתורה יומם ולילה ואת זכויותיו היה צובר בצרורו כדי לזון בהם את אשתו ובניו. אל ביתו היה חוזר רב רחומי לתקופת ה"חגים" בלבד.

לא לא... אל תצקצקו בלשונכם לצרתה של אשתו, שלא מסכנה היתה כלל וכלל. כבר בבית הוריה למדה אשתו של רב רחומי להעריך צורתו של מטבע, גם אביה איש "עסקים" היה וידעה היטב כי "עסקים" אלו חשובים הם מאוד שבלעדיהם אין חיים כלל ומתוך כך הסכימה ל"עסקיו" של בעלה בלב שלם ובנפש חפצה.

מידי שנה בשנה עם התקרב יום הכיפורים יושבת היתה אשת רבי רחומי ליד חלון ביתם וממתנת לבואו, שאף שבשכלה הסכימה לעסקיו החשובים, ליבה הסורר התמרד כנגדו ונתמלא בגעגועים. געגועים אלו לא היו עשויים מקשה אחת וגוונים שונים נזרקו בהם. בחלקם התגעגעה לבעלה וחלקם בעבור שמצפה היתה לזכויות הרבות שיביא לה בצרורו בעזרתם יזכו לשנה טובה  שהרי צדיק הוא וברכותיו מתקיימות.  אלא שלמרות הבטחתו לא הגיע רב רחומי לביתו בערב יום הכיפורים של אותה שנה. ומדוע לא בא? לפי שבאותה שנה נכנס "עסק" גדול בבית המדרש ממש בערב החג וחישב רב רחומי בדעתו כי יספיק לסיימו בטרם ילך לביתו ומתוך שעסוק היה בתורה ובחידושיה נתארך הזמן ושכח לקיים את דבריו וכיון שלא שב נצטערה אשתו צער גדול מאוד.

צער זה יש לנו להפך בו רבות לפי שחייו של רב רחומי תלויים בו. מקובל בידינו ששונה צערם של גברים מזה של נשותיהם. טבעו של האיש שכאשר הוא מצטער מתעורר בו הכעס וטבעה של אישה אינו כן.  טבע הטביע הקב"ה בצערן של נשים שצערן פותח את שער דמעותיהן וכגודל הצער כך הן בוכות. ועל שנצטערה אשת רבי רחומי צער גדול זלגו דמעות חמות מעיניה, שאיזוהי אשה שאינה חפצה בבעלה ובפרנסתו ומשזו בוששה לבוא - בכתה.

ישב  רב רחומי תחת העליה בישיבה ועסק בתורה כשאש בוערת סביבו וישבה אשת נעוריו אצל חלון ביתם ובכתה כשאש הגעגועים בוערת בליבה ושרפה אש הגעגועים את העליה שעל ראש בעלה ולפי שנשרפה קרסה וכשקרסה קברה תחתיה את רבי רחומי הצדיק.
ללמדך עד כמה נורא כוחן של דמעות.

"אמרו נא לי" ... - שאל המשגיח זצ"ל - "מה "הרוויחה" אשת רב רחומי בדמעותיה? שהיא בכתה על שאיחר יום אחד ומעתה גרמו דמעותיה שלא ישוב בעלה כלל!. אם יודעת היתה כי דמעותיה יגרמו למותו האם לא היתה מונעת עצמה מן הבכי? אלא שלא ידעה כוחן ובכתה ו"לדמעות חוקים משלהן" – סיים המשגיח זצ"ל את דבריו. "דומות הדמעות לאש" – הרעים המשגיח. "מה אש זו שורפת ואינה מתחשבת בכוונתו של המבעיר אף דמעות כך, ששורפות את הנקרא בדרכן הגם שבעליהן לא חפץ בכך".

בין עונש לתוצאה
על אף הדמיון הראשוני בין "עונש" ל"תוצאה", תהום עמוקה פעורה ביניהם. בעוד העונש אפשר שיבוא בעקבות המעשה ואפשר שלא, התוצאה תגיע על כל פנים. בעוד העונש מותנה בשיקול דעתו של המעניש, בעזרתה שוקל הוא את כוונותיו של החוטא, את מניעיו ואת מידת אחריותו לחטא ועל פיה מודד לו את עונשו. התוצאה טבעה שונה. אין היא מתחשבת כלל בכוונותיו של החוטא  ואין היא בוחנת את מידת אחריותו, כאש שורפת היא! ואש אכזרית היא! שאינה ברת דעת ועל כן אינה מתחשבת בכוונתו של האדם השולח ידו אליה, אין היא בוחנת את גילו ודעתו, שורפת היא!.

כשהאש שורפת
בראש השנה אנו מפטירין בהפטרת חנה. זו מלמדת לנו  על אלקנה ושתי נשותיו חנה ופנינה  "ויהיו לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים".
פנינה שאהבה את "צרתה" היתה מקניטתה בדברים כדי להרבות צערה עד שתתפלל לפני ה' ככתוב "וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה" ואכן מתוך תפילתה הטהורה זכתה חנה לחבוק את שמואל הנביא. בשירתה מגלה חנה עובדה מצמררת. "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה". ולמדונו חז"ל שעם כל בן שילדה חנה איבדה פנינה אחד מבניה. ואם חשבתם שעונשה של פנינה בא לה על שלא נצטערה בצער צרתה? כבר אמרו חז"ל "פנינה לשם שמים נתכוונה" שכל שציערה לחנה לא ציערה אלא כדי שתרבה תפילתה. אמור מעתה – אם לשם שמים נתכוונה פנינה מדוע נענשה?. לפי שציערה פנינה את חנה וגרמה לבכייתה ולפיכך שרפו דמעותיה של חנה את בניה.
ללמדנו כי דמעות טבע האש להן – שורפות הן, אין הן מתחשבות בכוונתו הטהורה של המצער אלא במעשיו בלבד.

היש דמעות יפות?
הורונו חכמינו זכרונם לברכה כי הנהגת ההשגחה האלוקית עם בני האדם כפופה לחוקים אותם קבעה התורה ועל כן לימדונו כי "מרובה מידה טובה ממידת פורענות". כאשר באה חלילה פורענות על האדם בשל חטאיו אין היא רשאית להזיקו אלא במידה מדוייקת ממש. לעומת זאת "מרובה מידה טובה" שכאשר היא באה על האדם בשפע גדול היא באה, ללא צמצום ומידה ואף אם מרובה היא חלף מעשהו אין הקב"ה מצמצה והוא שאמרו חז"ל "הנותן בעין יפה הוא נותן" ועוד אמרו "גמרינן משמיא פלגא לא יהבי".

מעתה צאו וחשבו חברים... אם כה רב כוחן של דמעות עד שאינן מבחינות בכוונתו של הגורם להן ומגלגלות עליו פורענות, השב בתשובה ובוכה  לפני המקום על חטאיו בדמעות תשובה וצער על אחת כמה וכמה גדול שכרו. שהרי הבטיחתנו תורה "מרובה מידה טובה ממידת פורענות".
עדות לעוצמתן של דמעות מסוג זה מוצאים אנו בתלמוד.

דמעות התשובה
עם פטירתו רבי עקיבא יצאה בת קול והכריזה לקראתו "אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". הכרזה זו ראויה היתה לרבי עקיבא שעסק בתורה כל ימיו מאז התחתן עם בתו של כלבא שבוע ולא זו בלבד אלא שסיים את חייו במעמד נורא הוד ונתבקש לישיבה של מעלה מתוך מסירות נפש על לימוד התורה כששם שמים מוזכר בפיו. על כן אין תימא שיצאה בת קול זו לקראתו שאם לא תצא לקראתו לקראת מי תצא?.

אדם נוסף שזכה אף לכבוד זה היה רבי אלעזר בן דורדיא שאף לקראתו יצאה בת קול והזמינתו לחיי העולם הבא אלא ששונים היו חייו של רבי אלעזר מחייו של רבי עקיבא. שרבי אלעזר לא עסק לא עסק בתורה כלל וכלל ואורח חייו שונה היה בתכלית מזה של רבי עקיבא. אורחות חייו דירדרו אותו  אל הדיוטא התחתונה בחטאיו כי רבו וכשהגיע לשאול זו  ביקש לשוב בתשובה.

כיון שביקש הלך אצל החכמים וביקש מהם שיורוהו דרך תשובה ולא היו יודעים להורותו בחטאיו הרבים. כיון שהכיר אלעזר באסונו אמר "אין הדבר תלוי אלא בי" והניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. עם פטירתו יצאה בת קול זו של רבי עקיבא וכך הרכיזה לפניו "אשריך רבי אלעזר בן דורדיא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

שתי דמויות שונות ובת קול אחת. ואם תשאלו כיצד זה זכה רבי אלעזר בן דורדיא לכבוד לו זכה רבי עקיבא? שזה לא עמל בתורה  וזה מסר נפשו עליה, שזה נהג חייו בקדושה כל ימיו וזה לא שב אלא בסופם ומדוע זכה שתצא בת קול לפניו?.
תשובה לשאלה זו נוקבת היא. זה זכה לה בזכות תורתו וזה בזכות דמעותיו.

"היה (האר"י הקדוש) בוכה בראש השנה וביום הכיפורים והיה אומר, כי מי שאינו בוכה בימים הללו סימן שאין נשמתו טובה ושלמה, שהנפש מרגשת, שאותה שעה דנים אותה בבית דין של מעלה והבכייה באה מאליה".

אם נגזר על האדם לדמוע כדאי הוא לו לדמוע במידה טובה שמרובה היא על מדה אחרת ומתוך שדמע נתקיימה בו גזירת המלך ותרבה טובתו.

שנה טובה.