החוויה הפנימית של ספירת ההוד היא התמימות. תמימות היא מהמדות היסודיות בכל עבודת ה', כלשון הפסוק: "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[i].

בעברית המודרנית, תמימות מתפרשת לעתים קרובות כנאיביות ילדותית. אמנם, יכולתו של האדם הבוגר לשמור על מה שנראה כהשקפה נאיבית וישירה של ילד היא המאפשרת לו לחיות את חייו במצב של תמימות. ביחוד מתבטאת התמימות בתפלה אל ה', הפונה אליו בילדותיות וללא התחכמויות (וכלשון הידוע: "לדעת זה התינוק אני מתפלל"[ii]). כך, ראשית התפלה היא בהודיה תמימה לה': כשאדם פוקח את עיניו בבוקר הוא אומר, דבר ראשון, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים".

גם תפלת שחרית פותחת בפסוק "הודו להוי' קראו בשמו". ללא תמימות, הספק והציניות מדכאים ומגחיכים את האמונה והבטחון בה' ואת האמונה והבטחון ביכולת האדם להצליח להתקרב אליו באמת . אם כן, בדיוק כמו שספירת ההוד משלימה את ספירת הנצח, וביחד הן נחשבות כשני צדדים של אותה מטבע, כך המצב החוויתי של תמימות משלים את זה של הבטחון.

ישנן שלוש דרגות כלליות של תמימות: תמימות הרצון, תמימות הלב ותמימות המעשה[iii]. משמעותה של תמימות היא שלמות.

תמימות הרצון פירושה שרצונו היחיד של האדם הוא לעבוד את ה' ולקיים את רצונו. רצון מוחלט זה אינו חודר בהכרח לתחום הרגשי של הנפש ואינו משאיר את רישומו על כל מעשיו של האדם.

תמימות הלב מתבטאת בהתמסרות גמורה של כל חוויות האדם לעבודת ה'. משמעות הדבר היא שמבלי הבט על המצב בו אדם מוצא את עצמו, ומבלי להתחשב בחוויה הרגשית שאותו מצב מעורר בו, לבו מכוון ומסור אך ורק לעבוד את ה'. אדם שזוכה לתמימות הלב נקרא "ערנסט" (בל"א), כלומר "רציני" ביחסו לכל עניני עבודת ה'.

בדרגת המעשה, התמימות מייצגת מחויבות של ממש והתמסרות למילוי מצוות ה', מתוך הקפדה דקדקנית על כל פרטי המצוות.

תורת החסידות מלמדת כי מבין כל מדות הלב, התמימות (על כל היבטיה) נחשבת למדה הקשה ביותר לרכישה מתוך מאמץ מודע, וה' הוא החונן אותה לאדם ומטביע אותה בו. אכן, מדת התמימות היא החשובה והעיקרית במדות העם היהודי[iv]. בתנ"ך, התמימות מופיעה לרוב בסמיכות לפועל הלך ("הולך תמים"[v]) או בהתייחסות ל"דרך" ("תמימי דרך"[vi]). מתוך תמימות יכול העם הנבחר ללכת בדרכי ה', ובעצם, ללכת עמו ואף לפניו (כאמור לאברהם אבינו, היהודי הראשון, "התהלך לפני והיה תמים"). ואמנם, בספר יצירה[vii] מבואר כי רגל שמאל, המכוונת כנגד ספירת ההוד, אשר חוויתה הפנימית היא התמימות, היא המנהיגה את חוש ההילוך בנפש.

---

[i].     דברים יח, יג (וראה סוד הוי' ליראיו שער לה ומאמר "תמימותו של רש"י" בספר תום ודעת).