פרשתנו מתחילה במילים: "כי תצא למלחמה  על אויביך, ונתנו השם אלוקיך בידך ושבית שביו". בפשטות, הכוונה ליציאה למלחמה באויבי העם. אך יש לדברים גם משמעות פנימית-רוחנית בעבודתו של כל יהודי:
 
"אויביך" הם הגוף והנפש הבהמית (המושכת אותנו לתחומים גשמיים 'בהמיים'). אלה האויבים האמיתיים של האדם, כי הם גוררים אותו לתאוות העולם ולתענוגותיו ומסיטים אותו מתפקידו האמיתי בעולם – קיום התורה והמצוות. לפיכך, חובה לצאת למלחמה נגדם – ולנצחם.
 
זו בעצם המלחמה בין שתי הנפשות המצויות בקרבו של יהודי – הנפש האלוקית והנפש הבהמית. הנפש האלוקית מושכת את האדם למחשבות, דיבורים ומעשים התואמים לרצון האלוקי. לעומתה, מושכת הנפש הבהמית לכיוונים הפוכים ומנסה להשקיע את האדם בסיפוקים חומרניים.
 
הכוונה במלחמה זו אינה שהנפש האלוקית 'תהרוס' את הגוף ואת הנפש הבהמית, אלא שתזכך ותעדן אותם. ההתמודדות עמם נקראת מלחמה משום שהם אינם מניחים להיטיב עם עצמם. אולם אם רק נגלה נכונות להילחם בהם באמת – מבטיחה התורה עליונות לנפש האלוקית – "כי תצא למלחמה על אויביך", שתתבטא בהמשך גם בניצחון ה'אויב': "ונתנו השם אלוקיך בידיך".
 
יתרה מזו: אנו מובטחים כי גם "ושבית שביו" – נצליח לספח לכוחותיה של הנפש האלוקית את הכוחות האצורים בנפש הבהמית עצמה. כי כאשר מצליחה הנפש האלוקית לגבור על הנפש הבהמית ולזככה – היא רותמת את כוחותיה לטובת מילוי הרצון האלוקי. וזוהי בעצם תמצית העבודה שלנו בעולם הזה, בתהליך המוביל אל הגאולה השלמה שתבוא תכף ומיד.