החוויה הפנימית של הגבורה היא היראה. בניגוד לרצון הטבוע בלב להעניק לזולת, הנובע מאהבה, היראה מבטאת חשש עמוק של האדם שמתנתו עלולה ליפול לידיו של מקבל בלתי ראוי, אשר יינזק ממנה או יעשה בה שימוש הרסני. היראה מעוררת את הגבורה הנדרשת כדי לדחות כוחות שליליים והרסניים וכדי להיאבק בהם.

במבט רחב יותר, בקבלה היראה מצביעה על רגישות לנוכחותו של הזולת. רגישות גוררת אחריה התחשבות ברגשות הזולת וכבוד כלפיו. עם הכבוד באה תחושת המרחק המונעת מלהתערב בענייניו של הזולת. בעוד האהבה מניעה את המשיכה והקירבה, היראה גורמת לאדם להתייצב מנגד, מתוך יראת כבוד.

ביחס לה', ישנן דרגות רבות של יראה הנחלקות לשתי קבוצות עיקריות: יראה ופחד. בלשון ספר התניא[i]: "יראת הרוממות במחו ומחשבתו… ופחד ה' בלבו…" – היראה קשורה עם המחשבה (והיא פועל יוצא של ראיה, תחושה ישירה של נוכחות ה') בעוד הפחד קשור עם הלב.

ונסביר: יראה נובעת בדרך כלל מהבנת השכל, לדוגמה, כשאדם מכיר כי הוא עומד לפני ההויה האינסופית של ה'. בתוך חויה זו עצמה יש מדרגות שונות – יראת המלכות (פחד מפני ה' כמלך), יראת הרוממות (השתאות ופליאה מול גדולת אין סוף ברוך הוא) ויראת בשת (בושה מפני ה', כבושה בפני חכם גדול[ii])[iii].

הפחד, לעומת זאת, הוא חוויה רגשית, דוגמת החששות המתעוררים באדם מפני העונש שיגיע לו מלמעלה על פי דין[iv]. המניע של יראת העונש אינו טהור לגמרי. יראת העונש אינה נובעת מהתייחסות ישירה לה'. היא נובעת מחוויה עקיפה, בה אין האדם חווה את הקב"ה בעצמו, אלא את האופן בו ה' מתייחס אליו – במקרה זה כבעל דין. לפיכך, יראת העונש כרוכה בתערובת של טוב ורע: טוב, בכך שהיא מונעת את האדם מלעשות מעשים שליליים, ורע, מפני שהיא מקדירה את הכרתו של האדם במחשבות על תוצאות עגומות (וגם המחשבה על השכר מכניסה את האדם לחישובים אינטרסנטיים בעבודת ה' שלו).

שני הכוחות של אהבה ויראה משלימים זה את זה ופועלים כזוג ידיים במאמצן המשותף לבנות. בספר תיקוני הזהר[v], מדמים את האהבה והיראה לשתי הכנפיים של ציפור במעופה כלפי מעלה. דימוי זה בא להדגיש שבלי אהבה ויראה, אשר שתיהן בנין אב בעבודת הנפש, היתה עבודת ה' (ובמיוחד קיום המצוות) נותרת מקורקעת וחסרת מעוף רוחני (ובלשון הזהר: "לא פרחא לעילא").