וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ... אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים... עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם, וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם, וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ... וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם: (דברים א' כ"ז - ל"ב).

   בפרשת השבוע משה רבנו מוכיח את ישראל על חטאיהם שעשו במדבר, אך משום כבודם הוא מזכיר את החטאים ברמז ולא בצורה ברורה, על ידי שמציין בפניהם את "המקום" שבו נעשה החטא - ובני ישראל כבר נזכרים במה שעשו שם (רש"י א' א'). אלא שיש חטא אחד שמשה רבנו מסיר את הכפפות ומדבר עליו בצורה ברורה ובהיקף מלא - תוך כדי פריסת כל היריעה, הלוא הוא 'חטא המרגלים' המפורסם.

   הבעיה היא שכאשר מתעמקים במשפטים שמשה השתמש בהם בתור תוכחה על 'חטא המרגלים', מגלים שם משפטים שלכאורה אינם קשורים לעניין - ואין ספק שהנושא הזה דורש ביאור ובירור, בפרט לאור העובדה שלאותם משפטים יש שתי השלכות עצומות אלינו:

   א) באותם משפטים טמונה תמצית ותכלית כל עבודת ה' של האדם היהודי. ב) באותם משפטים טמונה נוסחת קסם שבאמצעותה ניתן לזכות לשידוד מערכות הטבע ולהנפיק ישועות ללא הפסקה ולזכות לניסים מופלגים מעל השכל והדמיון ולהינצל מכל נזק ומכשול, וזה מעוגן בספרים הקדושים - ויש על כך התחייבות מפורשת של חכמנו ז"ל, כפי שנראה בהמשך.

   כיון שכך אין ספק שחובתנו להעלות את הנושא על נס ולהקיף את התמונה במלואה, ולעכל את כל פרטיה בשלמות. 

   ובכן, כאשר משה הוכיח את בני ישראל על עניין המרגלים - הוא פרט בפניהם את רחמי ה' עליהם לאורך כל הדרך והתבטא במילים הכבירות "אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ", ולאחר מכן הוא טען בפני בני ישראל את המשפט התמוה הבא: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם (א' ל"ב).

   וכאן הבן עומד ותמה, ושאלה עזה מיתמרת ועולה בראשו:

   וכי עם ישראל לא האמין בה' בנקודה הזו "שאלוקים שמר עליו לאורך כל הדרך - שמירה מעולה ומושלמת"? האם אפשר להתכחש למציאות? הרי אפילו אומות העולם רגשו וגעשו ונבהלו והזדעזעו מעומק העניין, כפי שנאמר בשירת הים "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות ט"ו י"ד - י"ז), ומבואר בפסוקים שגם ישראל הודו בניסי ה' - והם אפילו צעקו פה אחד "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות ט"ו י"ח) מתוך רצון עז שהבורא ימשיך להנהיגם כך לנצח (חזקוני שם). אם כן איך יתכן שמשה טוען בפרשתנו שעם ישראל לא מאמינים בה' בנקודה הזו שהוא שמר עליהם לאורך כל הדרך?

   אמת ויציב, ברור שעם ישראל האמין בה', אלא שהייתה נקודה עדינה שמשה ראה בה רפיון אצלם - ורק עליה הוא הוכיח אותם, כפי שמדויק בלשון הפסוק שמשה אמר וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם, ומשמע שהוא דיבר על נקודה ספציפית - ולא האשים את ישראל בכפירה גמורה חלילה. ומהי אותה נקודה?

   ההכרה הברורה במציאות של 'אין עוד מלבדו', בנושא העדין הזה הייתה תביעה מעם ישראל על חוסר אמונה, וזה אף מעוגן בתורת הגימטרייה - כפי שרואה כל המעיין בניסוח הפסוק, שכתוב בו כך:

   וכדי להבין את העומק והעוצמה של מה שמסתתר במילים "אין עוד מלבדו", חובה עלינו להעלות כאן את דבריו המדהימים רבי חיים מוולוז'ין שהסביר את המושג הזה בצורה נפלאה וברורה - ואף גילה לנו בו סוד אביר אדיר כביר ונדיר השווה יותר מכל הון וממון שבעולם, וזה תוכן דבריו הקדושים:

   ובנקודה הזו משה מוכיח את עם ישראל בהזכירו להם את חטא המרגלים, והוא מודיעם שאם אמונתם הייתה ברמה כזו גבוהה ואיכותית - הם לא היו צריכים להיבהל מהמידע שהמרגלים הזרימו להם, שהרי ה' הוא כל יכול ואין עוד מלבדו, וממילא נתוני השטח כלל לא משמעותיים!

   ומכיון שעם ישראל אוהב סיפורים פיקנטיים - מה גם שהסיפורים מועילים לחדד ולרגש את ההבנה, משום כך נעלה כעת לבמה סיפור קצר המראה לנו בחוש את העוצמה והסגולה הנפלאה של "אין עוד מלבדו", [הסיפור קרה לרבי יצחק זאב סולובייצ'יק המכונה "הרב מבריסק", והעיד עליו הרב רפאל שפירא] (והובא בספר 'ילקוט לקח טוב דברים א' עמוד סב).

   במלחמת העולם השנייה כאשר הגרמנים כבשו מחצית מפולין והסכנה הייתה רבה, נאלץ הרב מבריסק לברוח עם קרוביו מוורשא לוילנאט. אך כיצד שייך לצאת לדרך ארוכה שכזו ולעבור בדרכים המלאות בחיות אדם הצמאות לדם יהודי?

   לאורך כל הדרך הרב הגה בסגולה המפורסמת של "אין עוד מלבדו" וברכת ה' ליוותה אותו בדרכו, ואף אחד לא ניסה לעצור את עגלתו. אלא שפעם אחת הסיח הרב דעתו לזמן קצר מהסגולה הזו - ובאותו זמן הגיח נאצי מול העגלה וניסה להזיק לנוסעים, מיד חזר הרב להרהר "באין עוד מלבדו" - ובאורח נס עזב אותם הגוי ופנה לדרכו, ומאז הרב המשיך להרהר בסגולה הנפלאה במשך כל הנסיעה...

   לַילה אחד הכריזו הגרמנים על 'עוצר כללי', ומשמעות הדבר שעגלה שנוסעת בזמן הזה יורים עליה - ולא משנה מי נמצא בתוכה. אך הרב ומשפחתו לא ידעו שברחוב הוכרז על עוצר והם המשיכו בדרכם - כאשר הבתים סגורים ואין אפשרות לשאול ולברר היכן הם נמצאים, ומהי הדרך שבה עליהם לעבור.

   לפתע עצר אותם זקן גרמני וצעק עליהם בקול רועם "איך אתם מסתובבים ברחובות בשעת עוצר, הרי בכל רגע אתם עלולים לקבל ירייה... אני מציע לכם שתברחו מהר פן יבולע לכם"... שמעו הנוסעים את אזהרתו וברחו ליער מיד, וכך ניצלו.

   מספר הרב רפאל שפירא שבאותה נסיעה נקלע הרב מבריסק לקשיים נוספים, אך כאשר הרב הפעיל את הסגולה של "אין עוד מלבדו" הוא זכה לניסים מעל הטבע, ועבר את כל הסכנות בשלום.

   מעשה נוסף (הובא בספר הבוטח בה' חסד יסובבנהו עמוד רפד) מסופר על רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק המכונה "הבית הלוי", שיום אחד הגיע אליו יהודי בבהלה וסיפר לו שהמשטרה המקומית עוברת ביסודיות מחנות לחנות ובודקת אם מחזיקים בה סחורה מוברחת - ומי שנתפס עם סחורה כזו מַגְלִים אותו לסיביר, ומדובר בעונש נורא שרק בודדים שבו ממנו בשלום. וכיון שכך אני מפחד עד מאוד מפני שבחנותי יש כמות גדולה של סחורה מוברחת, איני יודע מה לעשות כעת.

   שמע הבית הלוי את דבריו של הסוחר והרגיעו, לאחר מכן שלף מהארון את הספר "נפש החיים" ולמד עם האיש את הסגולה המפורסמת של 'אין עוד מלבדו' בצורה יסודית - כפי שמבאר אותה הרב בספרו, וכעבור שעתיים הגיע אשתו של הסוחר לבית הרב והודיעה שה' עשה להם נס ובלבל את השוטרים, והנס היה כך:

   השוטרים עברו מחנות לחנות במשך שעות הבוקר בדקדוק רב מבלי להחמיץ אף אחת מהם, וכאשר הגיע זמן "הפסקת אוכל" שלהם, הם הגיעו בדיוק לחנות שלהם - ועשו עליה סימן, כדי שידעו להמשיך מכאן לאחר שיגמרו לאכול, אלא שלאחר האוכל הם לא זכרו אם הסימן הזה מורה שהחנות הזו כבר נבדקה - או שיש לבדוק גם אותה, ופרצה מחלוקת בין השוטרים בעניין, ובסוף החליטו השוטרים לעזוב את החנות שלהם ולהתחיל לבדוק מהחנות הבאה, והתברר שבדיוק בהפסקת האוכל היהודי היה עסוק עם הרב בלימוד הסגולה של 'אין עוד מלבדו'.

   [ואם ישאל השואל: הרי יש גם סיפורים על צדיקים שסבלו מאוד בעת שעבדו את ה'  - על אף שהיו דבוקים כל רגע 'באין עוד מלבדו' - כמו אליהו הנביא שברח מאשת אחאב וכו', וכיצד זה עולה בקנה אחד עם מה שראינו כעת? שאלה זו כבר שאלו גדולי עולם ויש עליה 2 תשובות עיקריות שהובאו בהרחבה בספר "הבוטח" (של הרב דוד פלק, ב'פרקי מחשבה ומוסר' פרק ה' עמוד ש' - שא'), תשובה אחת מקורה מספר 'ברית יעקב' להגרי"ח סופר שליט"א ותשובה שנייה מקורה מהזוהר הקדוש, והצמא ללבן העניין מוזמן לעיין בספר הנ"ל ואכמ"ל].

   לאחר הסיפורים הנפלאים הללו קל לנו להבין יותר את העוצמה הגדולה במשפט הנשגב של 'אין עוד מלבדו', ולהפנים שמדובר בסגולה שהיא 'כוח מיוחד וחזק', ולאוהבי הפרפראות נציין שגם זה מעוגן בתורת הגימטרייה:

   כמובן שזה נשמע מעניין ונפלא, אין ספק שנעים לקרוא על סגולה שיש עליה חותמת מחכמינו ז"ל שבכוחה לחולל ניסים ולשדד את מערכות הטבע ולפעול ישועות - ללא גבול, אך כאן המקום להדגיש פרט חשוב עד מאוד:

   צורת החיים הזו המבוססת על הכרה עמוקה 'שאין עוד מלבדו', איננה ענייני חסידות או דרגה רוחנית גבוהה אשר נועדה ליחידי סגולה, אלא היא בעצם התכלית של כל אדם יהודי בעולם, וככל שהאדם מתחזק יותר בהכרה שהנהגת הבורא היא בלעדית - ומושלמת - ובלתי מוגבלת, כך הוא מתקרב אל ה' יותר ומתקדם בתכליתו.

   את הסוד הזה גם גילה לנו רבי חיים מוולוג'ין בספרו, ולאחר שהביא את הסגולה של 'אין עוד מלבדו' והרחיב בה את היריעה כהוגן, כותב הרב שם את הדברים הבאים:

   אכן האדם היהודי צריך לשאוף תמיד לחזק את אמונתו בה', ואם הוא לא מסוגל לחיות כך כל הזמן, לפחות בזמן התפילה שהוא עומד מול המלך ומתפלל לפניו - לפחות אז יחזק בליבו את ההכרה שהנהגת הבורא היא בלעדית - ומושלמת - ובלתי מוגבלת, כפי שהרב 'נפש החיים' מלמדנו כאן.

   ולמרבה הצער העלבון והיגון יצר הרע מהמר על כל הקופה - ואפילו בתפילה הוא לא מאפשר לנו להיות מרוכזים, ויעידו על כך "מנייני הספיד" שמבצבצים בכל פינה - מניינים "מעל הזמן" פשוטו כמשמעו, כאשר החזן המנוסה משמש כטייס על המצליח להטיס את התפילה במהירות אל שער השמים, ובתוך דקות ספורות הוא מצליח לקמפרס ולדחוס [ולבלוע] עולם ומלואו! קריאת שמע, חזרת הש"ץ, קריאת התורה, ואם יש לו לב טוב - אז הוא גם נותן 'טִיפ' ומסיים את התפילה במזמור תהילים מרגש למען כלל האומה, ומה שמעניין בכל העסק זה שכאשר החזן מגיע לחלקי תפילה שנוהגים לנגן בהם כמו קדיש וקדושה וברכת כוהנים, פתאום אותו חזן יודע לעצור את הטיסה ולהשחיל ניגון מבורך כאשר הוא סוחב כל מילה בניגון מתוק וטון עמוק שבוקע למרחוק, ומתברר שיש לו את כל הזמן שבעולם... [מכירים את התופעה?]

   לאחר התפילה המהירה - הטייס, סליחה! החזן המדהים מבצע נחיתת חירום והוא יורד מהבמה כאשר הוא זורק חיוכים לכל עבר ומשדר לקהל לקוחותיו המרוצים שהחלום סוף סוף התגשם והעסק [התפילה] כבר מאחוריהם, ו...

   פתאום יש לו זמן לדבר אם אלמוני על פלמוני שקנה ממילוני קילו מלפפוני למרות מצבו הדלפוני... פתאום החזן לא ממהר ויש לו זמן להתעכב ולדבר עם ידידיו המתפללים דקות ארוכות... ולא צריך להיות גאון מבריק ולא זקֵן ותיק ואפילו לא נביא עתיק או שר בלי תיק - בכדי להבין שהמצב הזה לא עושה לה' נחת רוח, ותפילה כזו היא הפך דבריו הקדושים של 'הנפש החיים' שכתב שראוי לכל ירא ה' אמיתי שעל כל פנים לפחות בעת עומדו להתפלל... ידבק בלבו רק בו יתברך.

   ברור שמי שדבוק בה' - תפילתו נראית אחרת, בהתאם לפסק מרן השולחן ערוך שהגדיר לנו היטב מהי תפילה כהלכה ומהי תפילה אחרת, ואין ספק שכל אדם שחפץ לעשות את רצון בוראו בשלמות - הנשמה שלו לא יכולה להיות רגועה כל עוד הוא לא למד היטב את הלכות תפילה מהשולחן ערוך (או"ח סימן צ"ח). מדוע?

   תארו לעצמכם שאדם קובע ראיון עם המלך בכדי לבקש ממנו עזרה בנושא מסוים, האיש מגיע לארמון וממתין בחדר המתנה, בינתיים מארגן אותו שומר המקום ומוסר בידיו "דף הוראות" שמכיל את כללי התנהגות שיש לנהוג בהם לפני המלך, אך האיש בוחר להתעלם מההוראות והוא לא מתעניין כלל באותו דף, וכאשר מגיע זמנו להיכנס אל המלך - הוא נכנס בראש זקוף ומטיח בפניו את משאלתו בזריזות, ללא גינונים וכו', תוך כדי שהוא עובר על כל כללי הנימוס. האם יש סיכוי שהמלך יתייחס אליו?

   ואנחנו... נפגשים עם מלך העולם ומדברים עימו בלשון 'נוכח' ואומרים לו ברוך 'אתה' ומזכירים את שמו בחופשיות, ומבקשים ודורשים חכמה בינה ודעת, רפאנו, שים שלום טובה ברכה חיים חן וחסד, יש לנו רשימה ארוכה ומכובדת... אך אנו מטיחים אותה במלך בחיפזון ובדהרה תוך כדי שאנו עוברים על כל חוקי התנועה והדקדוק ומחברים מילים ואותיות ואין לנו זמן להגיש "תפילה נאה מאוד" המכילה "זמן רגש ולב"...

   ואנו מתנהגים בדיוק כפי הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה - בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי - וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ"ט י"ג)... לא נעים להגיד... אבל זו הסיבה שמתקיים בנו הפסוק הבא שכתוב בו "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא" [מכה על מכה] והצרות רק מתגברות מבית ומחוץ.

   מצד שני, אם היינו ניגשים לתפלה עם הכנה נפשית ומקדישים לכבודה "זמן - רגש - לב" ולפני כן היינו מחזקים בתוכנו את ההכרה שהנהגת הבורא היא בלעדית - ומושלמת - ובלתי מוגבלת כפי הערך העליון של 'אין עוד מלבדו' עם כל התוכן שלו, הרי היינו זוכים להגיע לתפילה מעוטרים בסגולה שיש עליה הבטחה שבכוחה לחולל ניסים ולבקוע את כל השערים, ובאותו זמן היה לנו את העוצמה של "צדיק גוזר וה' מקיים" כפי שכתב לנו "הנפש החיים" בפירוש.

   אם היינו מתפללים ברמה כזו, האם התפילה שלנו לא הייתה מתקבלת? האם שק הצרות וסל הטלאות וכד הדמעות שלנו לא היו במינון יותר נמוך?

   אין ספק שמי שחפץ [לשמח את השכינה] ולשפר את איכות חייו, חובה עליו להתייחס ברצינות לנושא התפילה ולגשת אליה עם הכנות ראויות, שהרי שהרווח כולו שלו.

   לא נכון?