בס"ד

בסוף פרשה שעברה מסופר על חטאם של ישראל בשיטים שזנו אחרי בנות מואב. המצב כ"כ קשה עד שאפילו נשיא שבט בישראל, זמרי בן סלוא זונה גם הוא אחרת בת של נשיא במדין – כזבי בת צור. פנחס מחליט לעשות מעשה קנאות לה' והורג את שניהם ביחד בשעת עבירה. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ב ה"ד:

"כל הבועל כותית [דהיינו גויה] בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.

ומעיר הראב"ד במקום: "במה דברים אמורים? כשהתרו בו ולא פירש [ממעשה העברה] אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין."

המגיד משנה מתייחס לדברי הראב"ד וכותב: "ויש לומר שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות ב"ד אבל זו הלכה היא, ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפינחס שהתרה בזמרי."

כלומר, מצד הדין אומר המגיד משנה שבועל נכרית לא צריך התראה אם עושה מעשהו במזיד. דין זה יוצא דופן משאר עונשין שבתורה, מדוע?

בפרשתנו כתוב:

 (י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

נראה מהדברים שמעשהו של פנחס יוצא מגדר הדין ש"מקנא את קנאת ה'" ובזכות זה זוכה אף ל"ברית שלום".

בתהילים ק"ו כתוב על מעשה פינחס:

(ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם.

ויש לשאול – מדוע מעשהו של פנחס היה בגדר של "צדקה" צריך לעשות כך? ואם בגלל שנתעלמה ההלכה ממשה רבינו באותה שעה מה דין בועל נכרית (וכפי שחז"ל מסבירים), לפי"ז, מדוע זה בגדר "צדקה"?

בנוסף לנ"ל, יש לשאול על זה הדרך מדוע הקב"ה נותן לו "את בריתו שלום", מדוע דווקא זה - האם יש קשר בין נתינה זו למעשה של פנחס?

האברבנאל מסביר ש"בריתי שלום" היינו שלא יפגעו בו משבט שמעון, ואילו בעל "העמק דבר" מדביר שלא יתחייב על מעשה ההריגה שעשה שלא עפ"י בית דין. הכלי יקר מסביר ש"שלום" היינו עם משה רבינו, שהיה חשש שתהיה מביניהם מחלוקת מפני שפינחס הורה הלכה בפני משה רבו, שהרי משה היה אמור לעשות את מעשה הפגיעה בזמרי.

אבל רש"י מביא עפ"י חז"ל הסבר מיוחד לפיו "בריתי שלום" היינו מה שמופיע בהמשך – "ברית כהונת עולם", דהיינו שיימשח גם הוא בשמן המשחה. פנחס לא זכה בתחילה להמשח בשמן המשחה כשאר קרוביו ועתה זוכה גם הוא לשרת בקודש כשהוא משוח בשמן המשחה.

ה"אור החיים" הקדוש מעמיד אותנו על גדלות מעשהו של פינחס שהציל עם ישראל את בזכות שלושה דברים:

א. עשה מעשה הקנאות בכבודו ובעצמו וסיכן את עצמו ע"י כן (שכידוע כל שבט שמעון היה באזור ויכלו להרוג אותו על שהורג את הנשיא השבט שלהם).

ב. שהיתה הקנאה לכבוד ה' בלבד.

ג. שהיה בפעולה הזו קידוש שם שמים מפני שזה נעשה בפרהסיא, בפני קהל גדול מישראל.

כלומר, מעשה הקנאות של פנחס היה מעשה שכל כולו לכבוד ה' ולא היתה בו לפינחס נגיעה אישית. ולפי זה, נראה שיש קשר בין הדברים – מדוע דווקא פנחס, שהוא כהן, עושה זאת ומדוע קיבל את המתנה הזאת של ברית כהונת עולם ומדוע מעשהו נחשב צדקה.

ידוע ששני תפקידים מרכזיים יש לכוהנים:

א. עבודת הקרבנות בבית המקדש. ב. הוראת התורה לעם ישראל – "יורו משפטיך ליקב ותורתך לישראל".

מקום מושב הסנהדרין בלשכת הגזית שם יוצאת תורה לישראל ושם גם גוזרים גזירות ומתקנים תקנות.

פנחס, במעשהו עשה קיום ושמירה לתורה. במצב בו נשיא מישראל מרשה לעצמו לעבור על איסור כ"כ חמור של בעילת נכרית ברור שהגדרות נפרצו לחלוטין. אבל זמרי לא עבר על סתם איסור חמור, ייתכן שאם היה בועל את אחת מהעריות שהאסורות בתורה הדברים היו נראים אחרת, כמו שמופיע במדרש שלקח זמרי את כזבי והביא אותה לפני משה ושאל אותו: האם זו מותרת? ואמר לו משה: לא, ואז שאל אותו זמרי: ובת יתרו (ציפורה) מי התירה לך?!

כלומר, היתה כאן אמירה של זמרי שבאה למעשה לחלוק על משה ובעצם לחלוק על השכינה. זמרי נוגע במקום רגיש ואולי די לא ברור והוא בועל נכרית. מעשהו בא לפרוץ גדר והוא היבדלותם ההכרחית של ישראל מהגוים.

פנחס, שקנא קנאה לה' הוא זה שפגע בו. פנחס הוא כהן, מאותם כהנים היושבים בלשכת הגזית שמטרתם לעשות גדר וסייג לתורה. פנחס עושה מעשה של כהן – עושה גדר וסייג למפסיק מכאן אפשרות ל"כדור שלג" שיכולה לפגוע בכל עם ישראל, שהרי כל אחד היה יכול לטעון את הטענה של זמרי ובעצם לשאת נכריה.

הקב"ה בעקבות המעשה הזה, "מקדם" את פנחס ונותן לו "ברית כהונת עולם". הוא נותן לו את תפקיד הכהן המשוח ולפי פשט הכתובים המשמעות היא שבניו אחריו ישמשו בכהונה לעולם.  

במשנה באבות  פ"ב מ"ד כתוב:

"הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך."

ולכאורה, יש לתמוה על דברי המשנה הזאת – וכי יש כאן המלצה לאדם שיעשה רצונו של ה' כדי שהוא יעשה רצוו? מה זו תועלתיות כזו?

אומר ה"אלשיך הקדוש" על ויקרא י"ג שיש ג' סוגים של עשיית רצון ה' יש:

א. עשיית רצונו מתוך הכרח וכפייה כי כך צריך לעשות.

ב. עשיית מצוות ה' מתוך הזדהות והכרה שזה הדבר הנכון גם אם לפעמים לא נוח.

ג. וישנה מדרגה גבוהה יותר והיא התבטלות כלפי רצון הקב"ה. כלומר, כשכל משאו ומתנו של האדם לעשות את רצון ה' ואין לו דבר אחר חוץ מזה. ממילא מתחבר כאן המשך המאמר ל חז"ל: "כדי שיעשה רצונו רצונך" והיינו שע"י שהאדם מתבטל לרצון ה' וחושק רק בזה ע"י זה כל רצונו באמת זה רק רצון ה' ואז ממילא ברור שגם רצון ה' זה רצונו.

עפ"י דברי האור החיים הקדוש דלעיל, פנחס עשה מעשה במדרגה ג' – המדרגה הגבוהה ביותר. פנחס עשה את כל מעשהו בשביל ה', ואף סיכן את עצמו ולכן ייתכן שמעשה זה מוגדר "צדקה" כי מצד פיקוח נפש היה פטור מלעשות כן. רצונו של פנחס היה בעצם רצונו של ה' ולכן הוא קודש בשמן המשחה להיות משרת ה'. במסכת סנהדרין מ"ד. מתואר גם שפינחס כביכול בא בדין עם הקב"ה וטען כלפיו – בשביל אלו [זמרי וכזבי שחטאו] ימותו 24 אלף במגפה?!

כלומר, פינחס לא רק עשה מעשה קנאות בחוטאים אלא גם ממש סיכן את עצמו כדי להציל את ישראל.

הקב"ה מקדם את פנחס לתפקיד של כהן משוח, מפני שמתברר שכל משאו ומתנו כל רצונו של פנחס הוא לעשות את רצון ה', ולכן לא שייכת מתנה טובה יותר מאשר "ברית כהונת עולם", שהיא להיות כהן בבית ה' ולעשות גדר לתורה ע"י תקנת תקנות וגזירת גזירות בישראל. 

שבת שלום!