בס"ד

     סיפור "ברית שלום"

"הנני נותן לו את בריתי שלום - והיתה לו ולזרעו אחריו
ברית כהונת עולם". (כה, יב-יג).
ובמדרש (במדב"ר כא, א): "גדול השלום שנתן לפינחס,
שאין העולם מתנהג אלא בשלום! והתורה כולה שלום,
שנאמר (משלי ג, יז) 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה
שלום'. ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו 'שלום', וכן
שחרית שואלין לו 'שלום', ובאמש כך שואלין ב'שלום'
וכו'. אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט,
יא) ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" ע"כ.
ופירש הרבי ר' בונם זצוק"ל מפשיסחא (קול שמחה פרשא
דידן) כוונת המדרש, לבאר המשך לשון הכתוב: "נותן את
בריתי שלום - והיתה לו ברית כהונת עולם", וכי מה ענין
שלום אצל כהונה, שהפסוק אומר שתהיה לו ברית
שלום זו לכהונת עולם, ומדוע תלויה הכהונה בשלום?
(עי' מזרחי כאן).
ועל כך אמר המדרש שגדול השלום, שהוא שייך
לכהונה. כי אכן שורש קדושת הכהן במידת החסד
והשלום, להוריק שפע השלום לעולם. שכל יסוד
קרבנות המזבח באו להטיל שלום בין ישראל לאביהם
שבשמים (תנחומא יתרו יז, רש"י שמות כ, כב). והכהן בעבודתו
וייחודיו רודף תמיד השלום, ומברך את ישראל באהבה
ושלום, ועל ידו הולך צינור השפע, שהוא כלי המחזיק
את הברכה. - ולכן מביא המדרש מעלת השלום שניתן
לפינחס, לומר שעל ידי כן 'היתה לו' - ברית שלום זו -
'ברית כהונת עולם'.
וכאשר מגדיר הנביא תפקיד הכהן (מלאכי ב, ה-ז): "בריתי
היתה אתו החיים והשלום וגו', תורת אמת היתה בפיהו,
ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי
וגו'".
ובמידה זו מלמדנו הלל הזקן, סמל הענווה והסבלנות
(שבת ל:), בפרקי אבות של שבת זו (א, יב): "הוי מתלמידיו של
אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות
ומקרבן לתורה".
עלינו אפוא להדביק עצמנו במידתו של אהרן הכהן (יו"ד
השבוע א' אב) "אוהב שלום ורודף שלום", בדרכי חיים ושלום,
באורחות יושר ובמידות טובות ומתוקנות, ברוב עוז ושלום.
***
מורה השעות שבצג מכשיר הפלאפון האישי של רב
אחד מגדולי ירושלים השתבש לו יום אחד משום מה,
ורץ בשעה אחת קדימה. - אך אם לא די בתקלתא
פורתא זו, סיבבה ההשגחה העליונה שבדיוק באותו
היום, גם השעון שבמכשיר הרבנית הצדקנית, גם הוא
שינה טעמו וזמנו, ואף הוא הראה בשעה אחת קדימה...
- הרב והרבנית כמובן לא ידעו מן הטעות, ולא חשו בכך
ששעוניהם מתנהלים בשעה אחת מאוחרת יותר.
והנה באשמורת הבוקר מקיצה הרבנית משנתה,
ובהביטה בשעון חשכו עיניה, הוא הראה על השעה
המאוחרת יחסית, ובעלה הרב עדיין לא קם משנתו. -
בשעה שכזו כבר יושב הרב מדי יום ביומו ספון בתורתו
ועבודתו, בסדר עבודת השכמת הבוקר בתורה
ובתפילה. - בבהלתה הקיצה תיכף ומיד את בעלה הרב
משנתו (בשעה אחת מוקדמת יותר...), כשהיא אפופה דאגה
וצער מן האיחור!
הרב התעורר חיש מהר והתגבר כארי לעבודת בוראו,
באמירת 'מודה אני' ברצון ובשמחה, ובנטילת ידיים
כדין. ובהביטו בחלון חוצה ראה תיכף שעדיין לא האיר
היום, ועל אף שגם אצלו הראה המורה שעות את השעה
המאוחרת, כאשר חישב הדבר לפי החושך השורר בחוץ
תפס מיד שיש כאן טעות בשעון, והזמן עומד אם כן
בשעה אחת קודם...
מכל מקום מאחר שכבר הקיצוהו ועוררוהו משנתו,
לא חזר למיטתו שנית, אלא נתן אל ליבו כדרכו בכל דבר,
שכנראה מושגח הדבר מן השמים, בעינא דאשגחותא
תדירא. והסיק מכך שרצון השם יתברך ממנו כעת הוא
שלא להמשיך בשינה, רק לקום לעבודת הבורא בשעה
אחת מוקדמת יותר! - ובהיותו אמון מעודו בחיפוש
האמת, "לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו" בלבד, הבין
ברוחו הגדולה גם בטעות זו, שאינה 'מקרה' בעלמא
כלשון אנשי השוק... אלא מכוון הוא מלמעלה לסיבת
תכלית מסוימת הנרצה ממנו, להתחיל בסדר יומו באותו
היום דייקא, בשעה אחת קודם.
[כאשר ידוע כעין זה, מנהגו של הגאון הגדול מוהר"ר
זונדל קרוזר שליט"א בעל אור החמה בכל פעם שישן,
שמיד בפעם הראשונה שמתעורר, יהיה מתי שיהיה,
ומאיזה סיבה שתהיה. - הרי הוא מקבל זאת כהערה מן
השמים, שמעוררים אותו שצריך תיכף ומיד לקום
משנתו! - ערב אחד הופיעה בשכונת 'כנסת'
שבירושלים קבוצת תיירים, שערכו טיול לילי במבואות
העתיקות של העיר הקדומה, כאשר מצוי במקומות
אלו, שבאים ליהנות מזיו יופיים והדרם של בתי היישוב
הישן וחצרותיו. וכדרכם של טיילים הרעישו
בפטפוטיהם הקולניים, ובנאומו היבש והמונוטוני של
המדריך בגרמופון, על תאריכים היסטוריים וסוגי
המבנים... עד שהעירו את הגאון הצדיק משנתו, בכחצי
שעה אחר שנשכב על מיטתו... - והוא אזר כגיבור
חלציו, והתחיל בסדר לימודיו הרבים, ולא חזר למיטתו
באותו לילה!].
ובכן קם הרב באשמורת הבוקר, ולאחר טהרת מקווה
והתקדשותו יצא לדרכו אל בית המדרש לתורה
ולתפילה בשעה שהשחר עולה ומאיר, עוד בטרם תנץ
החמה. ושמח בליבו שיזכה בזכות אותה טעות לנצל
יותר את שעת הכושר המופלאה והנוראה של לפני הנץ
בעבודת הבורא ברוך הוא. - כאשר ידוע ומפורסם גודל
עת הרצון והרחמים שבאותו הזמן, כמבואר בצוואת
הריב"ש (ס"ק טז) שציוה לנצל אותו זמן יקר מאוד. וזל"ק:
"החילוק בין קודם הנץ בין לאחר הנץ כרחוק מזרח
ממערב, כי אז עדיין יכולין לבטל כל הדינים, כי
כשהחמה יוצאת אזי כל הכרוזים יוצאים הן לטב הן
לביש, וקודם שהכרוז יוצא יכולים לבטל. וסימנך (תהלים
יט, ו) 'והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור וכו' ואין
נסתר מחמתו', אל תקרי מחמתו אלא 'מחימתו', כלומר
כשכבר השמש יצא על הארץ, אז אין נסתר מהדינים
הבאים ממלאכי חימה. - על כן אל יהא דבר זה קטן
בעיניך, כי גדול הוא. ובעל שם [טוב] ז"ל היה מדקדק גדול
על זה" עכל"ק.
טהור לב פסע הרב בדרכו בירושלים עיר הקודש,
בשעה זכה וצחורה, כשהכל מסביב עדיין נקי ורענן,
ומחשבותיו נסקו מעלה אל אביו שבשמים, לדעת למה
הוא מתבקש כעת, בקיום תפקידו בעולמו בשמחה
ובטוב לבב.
והנה בעודו מתהלך במחשבותיו ברחוב הריק
והשומם, פוגש הוא פתאום באברך אחד ממכריו
מתהלך לעומתו באותו רחוב, כשפניו נפולות ונוגות,
העייפות והלאות נתנו בו עדיהם, ונראה היה שהוא אוחז
עדיין ביום האתמול... בטרם עלה על משכבו... - מיד
כשפגש בו הרב ראה והבין שהאיש שרוי בצער ובכאב
שאין מניח לו לישון... ומידת העצבות והייאוש שולטים
בו.
האיש שמח מאוד לקראת הרב כחולה השש למצוא
את רופאו, ונכנס עימו מעט בשיחה, לפרוק לפניו את
ליבו הכואב והדואב! - הוא אברך צעיר אב לארבעה
ילדים כ"י, שלא עלה זיווגם יפה ל"ע, שלום הבית הרוס
ומקולקל, והמחלוקות נמשכים זה זמן רב. והנה בזה
הלילה ממש - שח האברך ומסכם - היה בביתי מריבה
קשה ביותר! שבתוצאתה הגעתי למסקנא ברורה
ונחרצת, שאין לנו עוד שום סיכוי של שלום! - ועתה
הדבר מנוי וגמור עמדי, שאנו ניגשים אל מצות גירושין
שנתנה תורה, ומבקש אני לתת לאשתי גט פיטורין! -
מה טוב הדבר שפגשתי עכשיו את כבוד הרב, כדי
להתברך בהצלחת דרכי, בטרם אגש עם שחר לבית
הדין...
עתה כבר הבין הרב היטב את אשר לפניו... במה
שסיבבו לו מן השמים יקיצה מוקדמת בשעת
התחלפות משמרות הלילה והיום, ובשיבוש מהלכי
השעונים... הכל בכדי למוצאו לאברך יקר ונעלה זה בעת
מבוכתו הגדולה, ולהקדימו בטרם יגש בפזיזות לביצוע
מהלכים שאין מהם דרך חזרה...
התיישב עימו אפוא הרב לשיחה נינוחה ונעימה,
והעמיק יותר בבירור כל הפרטים לאשורם, ולאחר שבחן
הדבר היטב מכל צדדיו והיבטיו, העלה לפני אותו אברך
את מסקנתו, שכפי הנראה גירושין במקרה זה לא יועילו
ולא יעזרו מאומה! לא לו ולא לאשתו, רק יזיקו לנפש
העוללים הרכים! - ובאשר מעלה גודל מצוקתו וסבלו
מאשתו, אין שורש הענין נעוץ באשה כלל, שכן הוכיחה
בבירור כמה וכמה פעמים ותקופות שיכולה גם להיות
אשה טובה ורכה עדינה ונינוחה ביותר... ואין הדבר תלוי
אלא בו בעצמו! כשיתקן הוא את מידותיו, ויכלכל צעדיו
בחכמה ותבונה. ואין אשתו זו אלא שליח מן השמים
להעמידו על מקומו, שילמד לְמַתֵּן הנהגתו בסבלנות
ובמתינות, להשכיל בתגובותיו, ולכוון את דרכיו בבנין
עצמו ובבנין ביתו בדרכי שלום ושלוה, במנוחת הדעת
ובמנוחת הנפש, ולנווט הנהגת הבית בשליטת השכל
והדעת על הרגשות הלב, ולא בהיפך.
ועוד ישב הרב והאריך עימו באותה שעת הרצון,
באשר נודע בספרים בפסוק (בראשית ב, יח) "אעשה לו עזר
כנגדו", שגם ענין 'כנגדו' אף הוא עזר הוא לו, ורק כשלא
זכה מגיע העזר בדרך 'כנגדו', כמ"ש שם בהעמק דבר
להנצי"ב, ובקול שמחה, והארכתי בעזהי"ת בספר טיב
השידוכים (שער התורה פר' בראשית שם). - והרי הדבר הזה דומה
כאותו שוטר המביא אל האדם את צו בית המשפט, וכי
יתכן להתכעס על השוטר? הלא אינו אלא שליח דוור
להביא אליו את פסיקת השופט! - כן הדבר ממש בכל
הנהגת האשה עם בעלה, שהיא תלויה כפי הנהגתו...
ומעצמה מתעוררת כפי מה שמעוררים אותה מן
השמים, להתנהג אל האדם לפי דרכו ועניינו. [וכמובן
תצטרך האשה בפני עצמה לתת דין וחשבון מפעלה,
בכל מה שהתנהגה כלפי בעלה, כי יש דין ויש דיין, ועל
הכל יביא האלקים במשפט כנודע].
ועל דרך שכתב בספר חסידים (סימן תשמ"ט) וז"ל: "יש
אדם ששונא לאשתו, לא יתכן שיבקש מה' ליתן לו אשה
אחרת. - אלא אם היא מכעסת אותו ואינה טובה בעיניו,
יבקש מה' ויהפוך את ליבה לאהבה אותו, או תשא חן
וחסד לפניו שיאהבנה והיא תאהבנו" עכ"ל.
כך האריך הרב עימו בשיחת קדשו בדברים
המתיישבים על הלב, עד שבסיומה של אותה שיחה
מאלפת שבאשמורת הבוקר, אמר האיש לרב שקרע לו
את כל תכניותיו... הוא כבר הגה לילה שלם תכניות של
פירוק וגירוש, ועתה הכל התהפך... - כאשר קיבל
מתורת רבו מהפכת ענק! בכל הנושא כולו... ורוצה עתה
לנסות בדרך חדשה לגמרי, כפי שהתווה לפניו הרב.
ואכן באותה תקופה עמד בקשר רציף עם הרב הגדול,
שהדריכו ולימדו במידתו של אהרן הכהן ע"ה, בעל
ההילולא, להיות תמיד "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב
את הבריות ומקרבן לתורה!". ובסייעתא דשמיא -
בצירוף כמה תפילות טובות של הרב הצדיק עבורם,
כהוראת ספר חסידים הנ"ל - נכנס השלום בביתם
פנימה, והרי הם דרים בשלום ואהבה ורעות לאורך ימים
ושנים טובות, וה' יברך את עמו בשלום.
[מתוך שיחה פרטית - כ"ט אייר תשע"ב]