פרשת שלח

השבוע היה שבוע הספר (עדיין) ורציתי לפתוח את  הדברים בסיפור מתוך ספר ילדים - לא חדש, ספר בן חמישים שנה שלא נס ליחו.

שם הספר "שלום לך אורחת" – הסופרת – רבקה אליצור.

הספר בנוי מסיפורים ושירים וביניהם "סיפורה של יעל בחג העצמאות לישראל" שהוא סיפורה של יעל הקטנה, שרוצה ללכת בלי לתת יד להורים ברחוב ביום העצמאות וכל הזמן אומרת להוריה "אני בעצמי, אני בעצמי"

בסופו של דבר היא הולכת לאיבוד, והנקודה המיוחדת בסיפור היא, שכאשר בערב היא אומרת לאביה – "אבא טעיתי כשרציתי לעשות הכול בעצמי", אבא שלה מפתיע אותה ואומר "זה דווקא טוב" ושזה בדיוק מה שקרה למדינה ביום העצמאות (שהמדינה אמרה ביום הזה "אני בעצמי") – וכך יוצא שהאב לקח את הדברים למקום חינוכי "אחר" וניצל את המקרה ללמד את הבת על משמעותו של יום העצמאות.

אני רוצה לקשר את העניין הזה של "אני בעצמי" להבנה והעמקה בחטא המרגלים.

אין ספק שהמרגלים חטאו – אבל מה בדיוק החטאים שהיו כאן?

אם מסתכלים על הפסוקים רואים שתי נקודות שונות של כישלון:

נקודה ראשונה - אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.– חוסר אמונה בה' שיצליח את דרכם מול האויבים הקשים.

ונקודה שניה – " וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא"

אם כן יש כאן שני חטאים – פחד מהענקים בארץ, שזה בעצם חוסר בטחון בה', ודבר שני - הוצאת שם רע על ארץ ישראל שזו ארץ שמי שגר בה ניזוק באופן קשה – ארץ אוכלת יושביה"

אגב שבוע הספר, על בסיס דבריהם של המרגלים חובר שיר ע"י נתן יונתן שמושמע ברדיו הרבה ביום הזיכרון:

שיר ארץ
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

אפשר לדון את נתן יונתן לכף זכות משום שהוא איבד את בנו בכורו ליאור – שהיה מפקד טנק -במלחמת יום כיפור - אבל מבחינת התוכן - אין ספק שהקרן החדשה לישראל הייתה שמחה לממן שיר כזה.

השאלה היא האם יש קשר בין שני החטאים – הוצאת דיבה על הארץ ואי בטחון בה' או שאלו שני דברים נפרדים לגמרי ובמקרה המרגלים חטאו באותו זמן בשניהם.

החטא הראשון די ברור – אחרי כל הניסים שנעשו להם ביציאת מצריים, הם לא מאמינים בה' שיעזור להם להילחם בענקים - למרות הבטחתו?!

אבל החטא השני פחות ברור – מה זה "ארץ אוכלת יושביה" - הם עברו בארץ שהיא כמו גן עדן עלי אדמות – פרות ענקיים, ארץ זבת חלב ודבש - כפי שהם עצמם מעידים – אז מה זה המשפט הזה "ארץ אוכלת יושביה"?!

בואו ננסה להבין זאת מתוך התשובה של יהושוע וכלב – מה הם עונים?

מעניין שכלב ויהושוע לא עונים להם לפי הסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון אלא הפוך.

קודם על דיבת הארץ ורק אח"כ על המלחמה בענקים.

יכול להיות שזה מראה שהחטא השני של דיבת הארץ הוא הסיבה גם לחטא הראשון ולכן הם עונים קודם כל עליו.

וכך הם  עונים על דברי עשרת המרגלים האחרים: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:  אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

המשפט הזה טובה הארץ מאוד מאוד מזכיר לנו משהו מספר בראשית –

ביום השישי לבריאה נאמר "והנה טוב מאוד" – אומרים חז"ל על כך במדרש בראשית רבה, פרשה ט':

רבי נחמן בר שמואל ... אמר:
ו הנה טוב מאד, זה יצר רע.
שואל המדרש - וכי יצר הרע טוב מאד אתמהא?- !
אלא שאילולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אישה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן

אם נחזור לזה שהתשובה "לארץ אוכלת יושביה" היא "והנה טוב מאוד" נוכל להבין את דיבת המרגלים – הם בדיוק חששו מהדברים האלה שמייצג ה"טוב מאוד" – בניית בית ומשפחה ועיסוק במשא ומתן.

ולמה חששו?

כי בדיוק אלה הדברים שיכולים ל"אכול" את היושבים בארץ ועוסקים בהם  - אתה בונה בית, משפחה, עוסק במשא ומתן – אתה יכול בקלות ליפול – הרבה יותר בקלות מאשר אם תשב בבית המדרש ולא תצא ממנו!

והם בוודאי אומרים לעצמם – מה יהיה בעוד עשרים שנה כשנשתקע בארץ – איך נחזיק מעמד מול כל החומריות. "הארץ תאכל כל חלקה טובה בעם".

אז למה לקחת סיכון כזה גדול? 

מדוע יהושוע וכלב לא חוששים לכך? וכי המרגלים אינם צודקים? וכי אין סיכון בהתיישבות בארץ ובעיסוק בעינייני העוילם הזה?

כאן נחזור טיפה אחורה ונראה שכבר ביציאה לדרך היה הבדל קטן אך גדול בין עשרת המרגלים ליהושוע וכלב.

יהושוע וכלב לא סומכים על עצמם ביציאה למשימה הזו של הריגול אלא מתפללים לה' שיעזור להם

יהשוע - משה משנה את שמו מתוך תפילה י-ה יושיעך מעצת מרגלים.

כלב – עולה להשתטח על קברי אבות.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המרכזית – ביהושוע וכלב יש ענווה – הם יודעים שאם אין אני לי – מי לי ושאדם חייב לקחת אחריות מליאה על מעשיו ולהיות עצמאי, אבל הם לא שוכחים את חציו השני של המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני" – ללא סייעתא דשמיא – עזרה משמיים אדם עם כל כוחו לא יצליח בכלום –לא להלחם מול אחרים  – כל שכן שלא יצליח להלחם מול יצריו שלו.

אבל עם עזרת ה' – אין גבולות ליכולת – ואם ה' מבטיח להביאם לארץ – שום כוח בעולם לא יוכל להם.

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ..

הבטחון בה' וההרגשה של האדם שהוא לא לבד לעצמו בלי עזרה, נותנת לאדם כוחות עצומים להתמודד עם כל מצב.

ואת זה אין למרגלים – הם לא מתפללים לפני יציאתם כי הם יצליחו – הם יסתדרו לבד.

וכך אכן מפורש אצל המעפילים שהם ממשיכי דרכם של המרגלים :

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח:   אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:   כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם:   וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:   וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:

זה סוג כזה של אנשים שרוצים לעבוד את ה' בלי עזרה ממנו – מן "צדיקים שאינם מאמינים"

ואז כשהם רואים את הענקים הם בעיני עצמם כחגבים. כי אם אני לבד – אני יכול להתמודד אולי מול אנשים כמוני אבל אם הם ענקים – זה כבר מביא את האדם לפחד גדול.

ואז גם אין כוח להתמודד מול היצרים החזקים הקיימים בליבו כמו שאומרים חז"ל בקידושין לב ע"ב:

אמר ר''ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר תהילים לז-לב "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו "ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו שנאמר "אלוקים לא יעזבנו בידו "

זו  גישה מוטעית שאת העבודה המוסרית של האדם הוא צריך לעשות רק מול עצמו בלי סייעתא דשמייא – זוהי גישתם של המרגלים ולכן הם לא מסוגלים לראות איך הם והדורות שאחריהם יתמודדו עם חיים בארץ מליאה כל טוב חומרי.

יהושוע וכלב לעומת זאת המבינים שגם העבודה הרוחנית של האדם חייבת להיות תוך תפילה יום יומית ובקשת עזרה מה' – להם יש אמונה שלימה שטובה הארץ מאוד מאוד – אם יש לך את העזרה משמים – לא רק שתצליח להתמודד עם החומרנות – אלא גם תמצא בה את הקדושה שזה בבחינת "מאוד מאוד".

את העניין הזה  תפילה קצרה לפני כל דבר שעושים אנו מיישמים למשל לפני תפילת עמידה – משפט אחד קצר שאומר הכול "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – או במילים אחרות – אנו אומרים – אני יודע שגם בעבודתך – עבודת התפילה – לא אצליח בלי שתעזור לי – אבל עם עזרתך – אצליח מאוד.

אם נחזור לסיפור על יעל – אפשר היום לאחר 50 שנה להוסיף עוד נדבך "טוב להיות עצמאי – אבל לזכור שה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

יהי רצון   שנזכה לעבוד את עבודתנו הרוחנית והגשמית מתוך תפילה שבלב ובע"ה נעשה ונצליח.