הורים וילדים קשורים אלו באלו כגוף אחד ויחידה אחת, על כן ברור הדבר שלמהות היחס שאדם נותן להוריו יש השפעה גם על חייו, הן בחייו הפרטיים והן בחיי הזוגיות שלו ובחיי משפחתו.  מאידך גיסא, ודווקא משום זה, היות שהשפעת ההורים על ילדיהם תיתכן הן לחיוב והן לשלילה צריך האדם לדעת 'לסנן' ולקבל מהם ההשפעה החיובית בלבד והחסר לבנות בעצמו.  

הורים וילדים בעולמות העליונים  

בכדי להבין את היחס הנכון שישנו בין הורים לילדים עלינו להתבונן ב'הורים וילדים' כפי שהם למעלה, בספירות העליונות, ומהם נשליך על עבודתנו אנו.   בפרק ג' בתניא מתאר אדמו"ר הזקן את הספירות העליונות כפי שהם בעולמות הרוחניים (ובנפש האדם) בזה הלשון: "וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכלת . . נקרא בשם חכמה . . וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו . . נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו ." עד כאן לשונו הקדוש.   

ידוע שכל מילה בספר התניא הרי היא מדויקת בתכלית, ואם כן, נשאלת שאלה מהו כפל הלשון "והן הם" הרי יכול היה לכתוב בפשיטות "והן אב ואם", והתבאר בזה, שבזה מרמז לנו בעל התניא שאכן חכמה ובינה הן הם האב ואם האמיתיים והראשוניים ומהם נשתלשלו אב ואם גשמיים למטה, וכפיהתכונות המאפיינות את חכמה ובינה ושאר הכוחות כך יהיו התכונות והמבנה של אב ואם למטה בגשמיות. 

בכדי להבין את מהות החכמה והבינה נצטט קטע מפרק ג' בספר התניא:  "וביאור העניין כי הנה השכל שבנפשהמשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כוח מה וכשמוציא כוחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעומקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הםאב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו".

ליתר ביאור: בשביל להבין את מהות חכמה ובינהניתן דוגמא מאדם שרוצה לפתור עניין שכלי מסוים, תוך כדי התעמקותו בנושא נופלת לו הברקה שפותרת לו את כל העניין, אמנם בהברקה נקודתית זו אין בגילוי את הפרטים, כל העניין לאורכו ולרחובו. תפקיד הבינה הוא לקחת נקודה זו ולפתחה לאורך ולרוחב, להוציא לידי גילוי את כל הפרטים. 

כך בדיוק באב ואם, האב נותן את הטיפה, הנקודה, והאם מביאה לידי גילוי תמונה שלימה של ולד שלם עם כל הפרטים.  החיבור בין חכמה ובינה (האב והאם) נקרא בשם 'דעת' כמו שכתוב "והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד" (בראשית ד' א) נמצאנו למדים שהחיבור המביא להולדה נקרא 'דעת'. 

הילדים נקראים בשם 'גוף' ביחס להורים הנקראים 'ראש'. מכך נלמד כלל יסוד בנושא שלנו: יחס לא טוב בין ילדים להורים הריהו כגוף המתכחש לראשו. על כן, כשם שאי אפשר לנתק את הגוף מהראש כך אין אפשרות להתעלם מנוכחותם של ההורים.   במילים אחרות: אדם שמתעלם מהוריו הריהו מתעלם מעצמו ומראשו, הוא אדם שגודע את ענף הזהות העצמית שלו. 

יחס זה בין הורים לילדים ובין ילדים להוריהם, מתבטא במקורות ההלכתיית הדנים במצוות כיבוד הורים: כותב הרמב"ם בהל' ממרים פ"ו:  "כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מוראאב ואם. שקל אותם הכתוב בכבודו ובמוראו. כתוב: כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה' מהונך (משלי ג' ט'). ובאביו ואמו כתוב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י"ט ג'), וכתוב: את ה' אלוקיך תירא (דברים ו' י"ג), כדרך שצווה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צווה על כבודם ומוראם". 

"אי זהו מורא ואי זהו כיבוד? מורא, לא עומד במקומו, ולא יושב, במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו – אלא אומר: אבא מרי . . אי זהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מהשהוא יכול. ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו".  

"עד היכן הוא כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים – לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן? אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובאו אביו ואמו וקראו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו – לא יכלימםאלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך".   

"אע"פ שבכך נצטווינו אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק על בניו ולדקדק בכבודו עימהם שלא יביאם לידי  מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול."  "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו – משתדל לנהוג עימהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר – יניחם וילך לו ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם."  "הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אע"פשהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות – מכבדו ומתיירא ממנו. ראהו עובר על דברי תורה לא יאמר לו: אבא, עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו אבא, כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו"     

כלל חשוב היוצא מהלכות אלו: בשום אופן אף במצב הקיצוני ביותר, אין לפגוע בהורים ואפילו כשהילד רוצה לגונן על עצמו. והסיבה פשוטה: פגיעה בהורים היא פגיעה בילד. וכן לחיוב: כיבוד ויחס טוב בין הילדים להורים מחבר את הילד יותר עם הראש שלו, עם התודעה שלו ועם הזהות העצמית שלו. 

בגמרא מסכת קידושין נאמר "תנו רבנן שלשה שותפין הן באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".  מכאן, שהמבזה את הוריו, מעבר לכך שמבזה את עצמו הריהו מבזה גם את החלק אלוקה שנמצא בו ואת השותף השלישי שהיה ביצירתו – הקדוש ברוך הוא.

 הסיבה לנטיות של כעס וזלזול כלפי ההורים נובע מאי הבנה נכונה של תפקיד ההורה.

טעות גדולה היא לחשוב שכל תפקידו ומהותו הוא לספק לי צרכי.  הזהות המהותית של הורה מול ילדו היא: הוא ילד אותי, הוא היה הצינור להוריד נשמתי לעולם, הוא הזהות העצמית והפנימית שלי,  תכונותיי הפנימיות הגיעו ממנו (וככתוב בספר התניא פרק ד' "שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו"). דברים אלו לא נעלמים גם בהתנהגויות שונות ומשונות שלהורה לילד.  

(באדיבות אתר דעת)