משום כך, כאשר עוסקים בסלילת הדרך אל השלום והאושר בחיי הנישואין, אי אפשר להתעלם ממפתח נפלא אשר הוענק לנו מאת בורא האדם והיקום, ואשר באמצעותו ניתן להשיג רענון והתחדשות תמידיים, הגובלים בגעגועי וחביבות יום הכניסה לחופה.  

טבעו של כל אדם, לשאוף להגיע למילוי תחושות עונג והנאה. דבר הנובע מהתכלית האלקית בבריאה, לענג וליהנות את ברואיו. וכלשון הרמח"ל בתחילת ספרו מסילת ישרים: "כי האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא".  

שאיפה זו מובילה את האדם המצוי אל הרצון ליהנות בכמות רבה ללא גבול. אולם אינו חש כי בדרך זו הוא מוביל את עצמו אל ההפך הגמור מהדבר אותו הוא מבקש להשיג. מציאות טבעית היא, שכאשר האדם שב ליהנות מאותה הנאה שוב ושוב ברצף, הנאתו הולכת ופוחתת מפעם לפעם עד שנעלמת. או אז אינה נשארת בדרגת האפס, אלא מפלוס היא הופכת למינוס ומיתרון לחיסרון. הוא מתחיל לחוש דחיה כלשהי ממנה, והנה הדחיה משתנה למיאוס, ומכאן קצרה הדרך אל הגועל המוחלט ממה שהיה נעים ונפלא עד לאחרונה.  

כזה הוא המצב אצל הנער זולל הפיצה לאחר שהתקבל לעבודה בפיצריה, אצל האוכל חפיסות רבות של שוקולד משובח בזה אחר זה, וכזה הוא המצב בחיי הנישואין.     

דווקא התרבות המערבית המחנכת לנהנתנות ללא גבולות, היא היא זו שמחסלת את עוצמת ההנאה אצל המתנהגים על פיה. ועם איבוד האפשרות ליהנות הנאת אמת, אובדת גם שמחת החיים.  

"אמר רבי מאיר (בעל הנס): מפני מה אמרה התורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה תהא אסורה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה".[1]

בני זוג השומרים בימי האיסור[2] על הלכות טהרת המשפחה במלואן, חיים יחד באותם הימים ללא שום מגע, ואפילו ללא הושטת חפץ ישירות מיד ליד עד הטבילה במקוה. מבחינה פיזית, אין שום קשר ביניהם. אולם מרוממים ומחזקים הם אז את הקשרהנפשי שביניהם ומעלים אותו לגבהים רוחניים. שהרי מוכיחים בכך, הוא לה והיא לו, כי קשורים הם יחד גם ללא תאוות בשרים. באותם הימים משוחחים הם בשמחה ובאוירה נפלאה מתוך כבוד הדדי מיוחד, והקשר הרגשי שביניהם מתרומם ופורץ גבולות. או אז, היציאה מהשגרה גורמת שככל שחולפים הימים, מתפתחים ומתעצמים בכל אחד מהם געגועי אמת לזולתו, וציפיה פנימית ליום הטבילה. ובהגיע יום הטבילה שניהם נרגשים מהסוד הידוע רק להם, כי הנה הגיע יום הביטוי המעשי לקשר הנפשי המיוחד שביניהם. וכך, לאחר החזרה בטהרה הביתה מהטבילה בעלת ההשלכות הרוחניות הנשגבות במים החיים של המקוה,[3] טבילה שהתבצעה לאחר נקיון יסודי המסלק מן הגוף כל דבר החוצץ, מגיעה שעת הפסגה המביאה לידי ביטוי את הגעגועים ההדדיים ואת הקשר הנפשי הנפלא, וממלאת את בני הזוג בסיפוק טהור, באושר ובשמחה. בני זוג כזה, אינם חיים חיי נישואין של שגרה משעממת ושוחקת, הם חוזרים וחווים את חוויית הריגוש הראשוני, בכל חודש מחדש!  

בני זוג יקרים אלה אינם צריכים לפזול החוצה כדי להשיג יציאה מהשגרה באמצעים פסולים, כאותם אומללים אשר מתוך תסכול של רעבון יצרי תמידי ותחושת ריקנות פנימית, הורסים את בתיהם בידיהם, ועוברים לחיים רוויי כאב ודמעות. אלא אדרבה, הם הפועלים על פי הוראות הבורא אשר בראם, ככל אדם חכם המשתמש בכל מוצר על פי 'הוראות יצרן'. וכך מפיקים הם את מירב ההנאה והתועלת גם בעולם-הזה, מלבד השכר הרב השמור להם לחיי העולם-הבא.   

---

[1] נדה ל, ב.

[2] ימי האיסור כוללים את ימי הוסת (ולפחות ארבעה או חמישה ימים. תלוי במנהג העדה) בדיקת הפסק טהרה סמוך לשקיעת השמש בסוף היום האחרון של ימים אלה, ועוד שבעה ימים נקיים בהם בדיקות עצמיות המבוצעות בכל יום מהם מוכיחות כי אכן מדובר בימים נקיים, ועד הטבילה בליל יום השמיני.

[3] מקוה - בריכת מים צלולים הבנויה על פי חוקים מיוחדים המעניקים לה את התואר מקוה טהרה. מי בריכה זו עברו תהליך השקה עם מי גשמים טהורים וזכים הנקראים מים חיים. ומכיון שבכל דם וסת יש איבוד פוטנציאלי של חיים - דבר שלכשעצמו הוא מהלך טבעי שאין בו חטא, כמובן, אך גורם למצב רוחני המוגדר טומאת נדה, יש בכח מים חיים אלה לטהר על ידי הטבילה בהם. וכמו שגילה לנו בורא האדם והיקום, בתורתו.