תמיהות רבות מתעוררות לפנינו, כשאנו מביטים על החיים בעולם. מדוע הטוב והצדק נעלמים, ואילו את הרע והחושך אנו מוצאים בכל פינה? כיצד אנשים רעים זוכים לחיי עושר וכבוד, ולעומתם הטובים והישרים חיים חיי צער ומכאוב? ומה התכלית בעולם בו הרע גובר?
 
שאלות אלו מביאות אנשים רבים למסקנה שעולמנו הוא מציאות מעוותת. אולם הוספה קטנה לתפיסה זו משנה את כל התמונה: עולמנו הוא מציאות מעוותת – שניתן לשנותה. ניתן לתקנה בעבודה והשתדלות – והכח לכך ניתן לנו הנבראים.
 
כח זה - לתקן את העולם, יכול להביא כל אחד מאיתנו לתענוג הנפלא ביותר עלי אדמות:
 
בהתבוננות פשוטה, מובן שהתענוג הגדול ביותר שאפשר להעניק לאדם הם החיים עצמם. עצם האפשרות לחיות בעולם, הוא התענוג המוחלט אצל כל אדם. לכן, מוכן אדם לוותר על כל תאוותיו ולהיפרד מכל תענוג, כדי להציל את חייו. אפילו לאדם בעל ייסורים שחייו הפכו עליו לנטל, יש עדיין את הרצון להמשיך את חייו בעולם (בנוגע לאדם שיש לו מחשבות אובדניות רח"ל - הוכיחה הפסיכולוגיה שזה כיון שהוא אינו בריא בנפשו).
 
אולם החסידות מלמדת כי ישנו תענוג רוחני נעלה יותר, למעלה מתענוג החיים, והוא התענוג הנקרא "חיי החיים": לא רק ליהנות מהיכולת לחיות בעולם את החיים עצמם, אלא גם ליהנות מהיכולת להמשיך חיים לעולם כולו – ממקור רוחני שהוא למעלה מהחיים עצמם.
 
מסבירה החסידות כי גם לאדם – למרות שהינו יצור מוגבל - ניתנת האפשרות להמשיך חיים לעולם, על-ידי קיום רצון הא-ל. בכל פעם שהאדם מקיים את ציווי הא-ל הוא ממשיך לעולם חיים חדשים הנוצרים מקיום רצונו יתברך. בכך ממשיך האדם בעולם חיים ממקום רוחני שהוא למעלה מהחיים שלו עצמו; מהבורא שהוא מקור החיים.
 
כאן טמון התענוג הנפלא ביותר מבחינה רוחנית שיכול להיות לנברא מוגבל – להמשיך חיים חדשים לעולם.
 
רעיון זה נלמד מהפסוק "אשר ברא א-לוהים לעשות" (בראשית ב, ג). המילה 'לעשות' משמעותה לתקן. לכן לא נכתב בתורה 'אשר ברא א-לוהים ועשה' אלא לעשות, בלשון עתיד: ה' יצר את הבריאה מלכתחילה במצב שהיא אינה מושלמת - אך לא כדי שתישאר כך חלילה - אלא כדי שהנבראים עצמם יתקנו את המציאות הבלתי-שלימה וימשיכו בה חיים חדשים.
 
תכלית הכוונה של בריאת העולם היא לתקן: הקב"ה נותן כוח ויכולת לכל אחד שעל-ידי עבודתו יתקן את החסר בעולם ויביאו לידי שלימות. זהו אפוא הייעוד שלנו כנבראים.
 
בספרי הקבלה נכתב שעולמנו הוא המציאות הנחותה ביותר מבחינה רוחנית, הנקרא 'עולם השקר'. שכן הכח הרוחני בעולמנו מוסתר, עד כדי כך שהאור הא-לוהי לא נראה כלל. תפקידנו כנבראים הוא לגלות את אור ה' בתוך המציאות הגשמית המעלימה עליו; ולגלות את אור נשמתנו, מול סחף החיים ופיתויי העולם.
 
דווקא במציאות נחותה זו, ניתן להגיע לתכלית רוחנית נפלאה, הרבה יותר מהשלמות הרוחנית בעולמות הרוחניים הנעלים ביותר. שכן בעולמות הרוחניים אמנם מתגלה אור רוחני ללא כל הסתרים, אולם אין בכך כל חידוש, ולכן אין לבורא נחת רוח מכך. לעומת זאת, כאשר אורו של הבורא מאיר בעולם חשוך כעולמנו – זה גורם לו נחת רוח מרובה.
 
משל לזה מחדר חשוך שמדליקים בו גפרור קטן, שדווקא במצב זה יש לאור הגפרור השפעה גדולה ביותר. דווקא החושך ששורר בכל החדר הוא זה שמעצים את מעלתו של האור, וגורם לאור הגפרור להאיר בצורה מיוחדת, כך שהוא נראה דך ובוהק יותר.
 
אומרים שהיהדות היא אופטימית - והיא אכן כזאת. רק צריך להבין את האופטימיות שלה - על הרקע הזה. לא שהעולם כולו טוב ויפה - אנו מודעים לחושך השורר בעולם. אבל יש לו תיקון ואף יותר מכ: גם לחושך יש ייעוד בשבילו הוא נוצר. זוהי אופטימיות אמיתית.