מס' 1326, ערב שבת-קודש פרשת נשא, י"א בסיוון ה'תשע"ב (01.06.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד ÿ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

מאבק של שלושה ראשי-חץ

גם בסוגיית המסתננים העמדות מוכתבות מראש, והו נובעות משאלה מרכזית אחת – האם אנחנו באמת רוצים לקיים כאן מדינה יהודית

שאלת המסתננים מאפריקה הייתה אמורה להיות פשוטה למדיי. מדינות רבות מתמודדות עם הגירה בלתי-חוקית של מבקשי עבודה, וכל מדינה נוהגת לגרש את המסתננים הבלתי-חוקיים לארצותיהם. בעצם, הסערה הציבורית הייתה אמורה להתמקד בנקודה אחת – הפעלת לחץ על הממשלה לטפל בבעיה ולחדול מלנהוג אוזלת-יד בנושא.

אבל פתאום התחלנו לשמוע את המקהלה הקבועה של 'אוהבי האדם', שוחרי 'זכויות האדם', הדואגים לחוליי העולם כולו. מי שתבעו להחזיר את המסתננים לארצות מוצאם הוצגו כגזענים שונאי זרים. התקשורת החלה לספר על אומללותם של אותם מסתננים, בניסיון לעורר רגשות רחמים וחמלה.

מתברר שגם בסוגיה זו העמדות מוכתבות מראש, והן נובעות משאלה מרכזית אחת – האם אנחנו באמת רוצים לקיים כאן מדינה יהודית.

שאיפה לכרסם

גורמים רבי-עוצמה פועלים בהתמדה בשאיפה לכרסם ביהודיותה של המדינה. הם מפעילים מאות ארגונים, באמצעות קרנות אדירות, שמאחוריהן מעצמות זרות. בשנים האחרונות נחשף קצה הקרחון של מעללי 'הקרן לישראל חדשה', השולחת זרועות תמנון לכל תחום בחיינו, בשאיפה לרוקן את החברה הישראלית מנשמתה היהודית ולהפוך אותה לעוד דמוקרטיה מערבית, נטולת זהות ומשמעות.

אותם גורמים חותרים תחת המאמץ הביטחוני וההתיישבותי. הם יילחמו על זכותם של בדואים להשתלט על אדמות ולבנות בלי היתר, אך יתבעו לעקור בתים של יהודים במגרון ובבית-אל. הם יתייצבו לימין ערבים הכובשים שכונות שלמות בערים יהודיות, אך ירעישו עולמות נגד כניסת יהודים לבית שנקנה כדת וכדין בחברון. הם דוגלים בהעלאת גויים גמורים לישראל ובפתיחת שערי הארץ לעובדים זרים ולמהגרי עבודה אפריקנים.

הצפת המדינה בבליל של גויים משרתת את השאיפה הפנימית של הגורמים האלה. ככל שיהיו כאן יותר גויים, יהיה אפשר לתבוע בשמם הפעלת תחבורה ציבורית ובתי-עסק בשבתות, עריכת נישואין אזרחיים, הכללת דתות זרות בתכניות הלימודים, הכרה בגיורים פיקטיביים, העלאת גויים גמורים ורישומם כיהודים, מלחמה בדת-ישראל, ועוד ועוד.

המאבק הזה מתנהל באמצעות שלושה ראשי-חץ: הראשון הוא אותם ארגוני 'זכויות אדם' (כביכול); השני הוא התקשורת, המתגייסת בחדווה לקמפיינים של אותם ארגונים; וראש-החץ השלישי הוא מערכת המשפט, שאף היא מזדהה עם האג'נדה הזאת, וכמעט אינה מניחה לכנסת ולממשלה לממש את רצונו של רוב העם.

מאבק משולב

אין לנו שום סיבה להתנצל על רצוננו לחיות במדינה יהודית. אם זו תחדל חלילה מלהיות מדינה יהודית ותיהפך למדינת כל אזרחיה, בכך תאבד את זכותה המוסרית על הארץ הזאת. כי באמת, באיזו זכות באים אזרחים מכל מיני מדינות בעולם ומשתלטים על הארץ? זכותנו האחת והיחידה נובעת מהיותה של הארץ ארצו של העם היהודי, ומזכותו של העם היהודי לשוב אל נחלתו.

המאבק של הגורמים הזרים נגד ההתיישבות בארץ-ישראל, נגד זכותה של המדינה לסלק מכאן מסתננים לא-יהודים ונגד ערכי הדת היהודית מוכיח עד כמה שלושת המרכיבים האלה כרוכים זה בזה. מתברר ששלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ הן למעשה מקשה אחת.

המאבק האמיתי מאחורי ה'דאגה' למסתננים (צילום: אלי סגל)

ספרים

תורת החסידות
מאת יצחק אלפסי
בהוצאת מוסד הרב קוק

כרך רביעי של אנציקלופדיה מקיפה על החסידות, תורתה ואישיה. בכרך זה תולדותיהם והגותם של אישי החסידות מהדור השישי. 533 עמ'. טל' 02-6526231.

תשובות אביגדור הלוי
מאת הרב אביגדור נבנצל
בהוצאת ספרי קדומים

שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן-ערוך, בתנ"ך ובמגוון עניינים אחרים. זה החלק הראשון, העוסק ב'אורח חיים'. עורך: ניצן בראונר. 516 עמ'. טל' 052-3121097.

סיפור מן ההפטרה
מאת הרב שלמה שוב
בהוצאת המחבר

הספר מסביר את עניינה של כל אחת ואחת מההפטרות והקשר שלה לפרשת השבוע. שני כרכים. טל' 050-3555700.

מבט מיוחד
מאת שרה-רבקה ליפש
בהוצאת המחברת

אם לילד אוטיסט חולקת את רגשותיה ומחשבותיה עם הקוראים, ומבקשת לפתוח צוהר אל "עולם ענק ולא-מוּכר". 164 עמ'. טל' 1-700-704120. http://www.judaica-il.com/site .

שלחן שבת

הקב"ה וישראל, איש ואישה

על הפסוק "איש איש כי תשׂטה אשתו" אומרים חז"ל: "אין אדם עובר עבֵרה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". המילה "תשׂטה" היא גם מלשון שטות, והדבר בא ללמדנו שכל חטא נובע מרוח-שטות שנכנסה באדם.

כוונת חז"ל היא שכל עבֵרה, גם קלה ביותר, נובעת מרוח שטות, ואילו זו לא הייתה נכנסת באדם, לא היה חוטא אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים. שכן יהודי, בעצם מהותו, רוצה להיות קשור עם הקב"ה ואין הוא רוצה להיפרד ממנו אפילו לשעה קלה. החטא יכול להתרחש רק כאשר נכנסת בו רוח שטות שמכסה ומסתירה את הרצון האמיתי שלו.

דימוי מדוייק

אך אם התורה מבקשת ללמדנו שכל חטא נובע מרוח שטות, מדוע בחרה לומר זאת דווקא בחטא חמור ביותר? לכאורה היה עליה לגלות זאת בעברה קלה, כדי להבהיר שאפילו חטא קל לא היה מתרחש אילולא רוח שטות שנכנסת באדם? מכאן שיש קשר מיוחד בין העניין של "איש כי תשטה אשתו" לבין האפשרות שיהודי יחטא ויעבור על רצון ה'.

הדין של "איש כי תשטה אשתו" חל על אישה נשואה בלבד. כלומר, חומרתו הגדולה של החטא נובעת מהיותה 'אשת איש'. לכן זה הדימוי המדוייק ביותר לחטא שיהודי חוטא כלפי הקב"ה. חומרתו של החטא היא מפני שבני-ישראל הם בבחינת 'אישה' לקב"ה, והם נחשבים 'אשת איש'.

האיסור נובע מהייחוד

יש דברים שאינם נחשבים חטא כאשר הם נעשים על-ידי אומות-העולם, אבל הם אסורים בתכלית על יהודי. למשל, כשאומות-העולם מאמינות בכוחות עליונים מלבד הבורא, כל עוד הן מאמינות שהקב"ה הוא 'אלוקי האלוקים' – אין זה נחשב מרידה בקב"ה. ואילו אצל יהודי, גם אם הוא מאמין בקב"ה, אבל מייחס עצמאות לכוח כלשהו – זו עבודה זרה.

כך מוסבר גם בזוהר שהטעם שאיסור אכילה של שקצים ורמשים חל דווקא על יהודים, בעוד אכילתם מותרת לאומות-העולם, נובע מייחודם של בני-ישראל. דווקא מפני מעלתם המיוחדת אין הם יכולים לסבול אפילו פגיעה קלה בקדושתם.

'בעל' גם בזמן הגלות

לכן כל חטא הוא בבחינת "איש כי תשטה אשתו". הקב"ה הוא כביכול ה'בעל' ובני-ישראל הם ה'אישה'. הזיקה הזאת עומדת בתוקפה גם בזמן הגלות, שכן בני-ישראל טוענים כלפי הקב"ה: "מה לבעל על אשתו לאחר גירושין", והקב"ה משיב על כך: "אֵי זה ספר כריתות אמכם אשר שִלחתיה".

כלומר, לכאורה יכולים יהודים לטעון שהגלות מעידה שהקב"ה כביכול 'התגרש' מאיתנו. משיב הקב"ה: איפה הגט שנתתי לכם? הלוא "להחליפם באומה אחרת חס-ושלום אי-אפשר". גם בזמן הגלות נשארים בני-ישראל בבחינת 'אשתו' של הקב"ה. לכן כל סטייה קלה מרצון ה' חמורה כל-כך, ויהודי לא היה חוטא אילולא רוח שטות שנכנסה בו.

(תורת מנחם כרך ז, עמ' 316)

מן המעיין

קרבנות הנשיאים

העדר התואר

"ויהי המקריב ביום הראשון...נחשון בן-עמינדב" (במדבר ז,יב). נחשון לא נקרא כאן בתואר נשיא, כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון. אולם כל האחרים נקראים נשיאים, מפני שהשפילו את עצמם והקריבו אחריו.

(חזקוני)

שמו הלך לפניו

עוד טעם: כי שמו של נחשון בן-עמינדב הלך לפניו, על שקפץ ראשון לתוך המים, ושמו היה חשוב מן התואר.

(עיטורי תורה)

כתר מלכות

"ביום הראשון" בגימטרייה 'כתר' – שש-מאות ועשרים. ביום הזה הקריב נחשון בן-עמינדב למטה יהודה, שכתר המלכות ניתן לו.

(אור התורה)

הקרבה על-פי השורש

קרבנות הנשיאים חוזרים ונשנים בתורה בכל נשיא ונשיא, כי כל נשיא הקריב את קרבנו בדרך המתאימה לשורש שבטו למעלה, וכך המשיך משורש זה ביטול וקבלת עול בכל אנשי שבטו. לכן הוכפלו פרטי הקרבן של כל נשיא, כי כל אחד ואחד מהם המשיך המשכה אחרת.

(לקוטי תורה)

לחתור לביטול במציאות

"ביום שנים-עשר יום נשיא לבני נפתלי" (במדבר ז,עה). במדרש נאמר שנשיא נפתלי הביא את קרבנו כנגד האבות והאימהות. בחסידות מבואר שעבודת השבטים היא ביטול היש בלבד, ואילו עבודת האבות והאימהות היא ביטול במציאות. ההוראה מהבאת הקרבן כנגד האבות והאימהות היא שעל כל אחד ואחד לחתור לדרגה העליונה של ביטול במציאות.

(הרבי מליובאוויטש)

התחדשות תמידית

"זאת חנוכת המזבח ביום הִמשח אותו... זאת חנוכת המזבח אחרי הִמשח אותו" (במדבר ז,פד-פה). יש להשתדל שרוח ההתחדשות של יום חנוכת המזבח לא תפוג לעולם. שההתחדשות של " ביום הימשח אותו" תישאר גם " אחרי הימשח אותו".

(פניני התורה)

להיכלל עם כל העם

"קערות כסף שתים-עשרה" (במדבר ז,פד). מפרש רש"י: "הם הם שהתנדבו ולא אירע בהם פסול". עניין זה נרמז בפסוק זה דווקא, מפני שבו נכללים קרבנות כל הנשיאים. כך גם בתפילה, שהיא במקום קרבנות, האדם חייב לכלול את עצמו עם הציבור קודם שהוא מתפלל, ואז מובטח לו שלא יארע פסול בתפילתו, כי אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים.

(לקוטי שיחות)

מי נושא את מי

"ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו" (במדבר ז,ט). מדוע לא נתן משה שוורים לשבט קהת לשאת את הארון? מפני שהארון היה נושא את נושאיו, ואין זה דרך כבוד לארון שיישא בהמות...

(החפץ חיים)

אמרת השבוע

לא להחמיץ את הטוב

שאלו את רבי אברהם-מרדכי מגור, בעל 'אמרי אמת', מדוע הוקדמה מסכת נזיר למסכת סוטה, והלוא אמרו חז"ל: "הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין".

השיב להם: "הדרך הבסיסית של התורה היא 'סור מרע ועשה טוב' – תחילה להתרחק מן הרע ואחר-כך לעשות את הטוב. לכן אמרו חז"ל שהרואה סוטה בקלקולה נדרש להפיק את הלקח ב'סור מרע', ואחר-כך יבוא ל'עשה טוב' ויהיה נזיר מן היין. אולם במרוצת הדורות נוכחו שאם האדם יתרכז בהימנעות מהרע, הוא עלול להחמיץ את השלב של 'עשה טוב'. לכן המליצו לעשות את הטוב בכל עת, וממילא נגיע להימנעות מהרע. רמז לכך טמון בהקדמת מסכת נזיר למסכת סוטה".

פתגם חסידי

לא להוסיף

"שתיית יין יש שהיא נעשית לשם מצווה, אך כמו כל מצווה יש להיזהר שלא לעבור על 'בל תוסיף'" (רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)

מעשה שהיה

הקצין פוטר

פתיתי השלג שנחתו באותו בוקר של יום ראשון על העיר מוסט שבאוקראינה הפתיעו מעט את משה הסוחר, שמיהר מאוד לצאת לעסקיו. העגלה המתינה לו ליד הבית, והעגלון כבר תפס את מקומו על מושבו.

בראותו את השלג שהתחיל לרדת חיפש משה את מגפיו, שידו לא נגעה בהם מאז החורף הקודם. לאכזבתו גילה כי המגפיים טעונים תיקון. אין בעיה, אמר בליבו, ברחוב הסמוך מתגורר סנדלר. הוא לקח את המגפיים ויצא במהירות לעבר ביתו של איוון הסנדלר.

הדפיקות העירו את הסנדלר משנת בוקר מתוקה. מיהו הדופק על דלת ביתו ביום ראשון, יום המנוחה? כשפתח את הדלת גדלה הפתעתו שבעתיים. הוא לא זכר מתי דרך הסוחר הנכבד משה על מפתן דלתו.

הסוחר הראה לאיוון את הדורש תיקון והאיץ בו לעשות את המלאכה מיד, אולם הסנדלר הגוי לא הביע רצון ליטול את כלי עבודתו. "השכחת, אדון משה, שיום ראשון היום?!", שאל. משה הביט בסנדלר ובהחוותו בידו תנועת ביטול אמר לו כי בהחלט מותר לו לעשות מלאכה ביום ראשון...

כמה מטבעות ששלשל משה לידו פתרו את אחרוני הספקות של איוון. הוא לקח את המגפיים לסנדלרייה, נעץ והִכה, הדביק ותפר, ובתוך דקות היו מגפיו של משה מוכנים. לאחר ששילם ביד נדיבה יצא משה לעבר עגלתו.

בני העיר ששבו מהכנסייה הופתעו לשמוע הלמות פטיש מכיוון סנדלרייתו של איוון. לשאלת שכנו הטוב, ולאדק הנפח, ענה איוון כי שמע מאדון משה הנכבד שאין איסור לעשות מלאכה ביום ראשון, ומכיוון שכן, הוא מעדיף לסיים את ערימת הנעליים שהצטברו אצלו מלהשתעמם בכנסייה. ולאדק הנהן בראשו בהסכמה.

בשבוע הבא ויתר גם ולאדק על הביקור בכנסייה ופתח את הנפחייה. אט-אט הצטרפו אליהם עוד ועוד בעלי מלאכה. הללו חדלו מלבוא אל הכנסייה ביום ראשון ופתחו את עסקיהם. הכומר המקומי צפה בדאגה בקהל המידלדל.

החל הכומר לחקור מה גרם לזלזול של התושבים בדת הנוצרית. הוא גילה כי הראשון שהתחיל בכך היה איוון הסנדלר. יום אחד הופיע הכומר במפתיע בסנדלרייתו של איוון. הלה מיהר להזמינו אל שולחן ערוך ובין השניים התפתחה שיחה. בתוך הדברים גילה איוון כי היהודי משה הוא שאמר לו כי אין כל איסור לעבוד ביום ראשון.

הכומר זעם. הוא פנה אל קצין המשטרה בעיר והגיש תלונה נגד הסוחר משה, על ביזוי הדת הנוצרית. למשה נודע על התלונה שהוגשה נגדו, והוא הספיק להימלט מהעיר ושם פעמיו לבעלז, אל הצדיק רבי ישכר-דוב.

הסכנה הייתה חמורה. נוסף על העונש שעלול משה לקבל המקרה עלול לעורר הדים בין המוני הנוצרים בעיר, ואף לשמש עילה לעלילת דם חדשה. שקע הרבי בהרהורים ולאחר מכן אמר למשה: "אמור לי בדיוק מה אמרת לגוי". משה השתדל לחזור בדיוק על מילותיו. נחה דעתו של הצדיק והוא אמר: "הלוא אמרת אמת לאמיתה". הוא הורה לו להישאר בבעלז עד יעבור זעם.

קצין המשטרה צהל על ההזדמנות להציק ליהודים. הוא ראה בתלונה משימה אישית עליונה בחשיבותה, והחל לאסוף עדויות כביכול על תופעה כללית של זלזול מצד היהודים במנהגי הנוצרים. מדי פעם בפעם דאג להדליף חדשות מהתקדמות ה'חקירה'. עננה ירדה על יהודי העיר והם חששו לבאות.

יום אחד הזמין מפקד המחוז את כל קציני מחוז ז'וליקוב, ובהם גם קצין המשטרה מהעיר מוסט, לאסֵפה דחופה. זה היה בשעה שתיק החקירה שהקצין גיבש נגד הסוחר משה ויהודי העיר בכלל כבר עמד בשלב מתקדם, והקצין קיווה לסיימו לקראת האסֵפה. כך יוכל להציג בגאווה את ממצאיו לעיני הנוכחים, ואולי אף לזכות באות שבח ממפקד המחוז.

בלהיטותו הרבה לסיים את התיק איחר הקצין לצאת אל האסֵפה. הוא ביקש מהעגלון להדהיר את הסוסים ככל יכולתו, אך הדרך התנהלה לאִטה. הקצין נכנס בפתח האולם בדיוק כאשר הסתיימה האסֵפה והנוכחים החלו לצאת. מפקד המחוז רתח מזעם והחל לגדף את הקצין על איחורו. בניסיון להציל את כבודו גמגם הקצין כי איחר בגלל תיק החקירה הכבד שבידו.

דבריו העלו את חמתו של המפקד. "מי צריך את החקירות שלך, אם אינך יכול להתייצב בזמן לאסֵפה!" צרח עליו. ברוב זעמו חטף מיד הקצין את התיק והשליכו אל האח הבוערת. המפקד אף הסיר ממדי הקצין את סמל המשטרה ואת דרגותיו, ושילחו בבוז מהאולם.

משה שב לביתו מודה לה' בכל ליבו. לימים נזקק משה לפועל שיעביר בעבורו עצים מן היער אל המחסן שבחצרו. בשוק המתינו פועלים קשי-יום, המצפים לכל עבודה שהיא, כדי להשתכר כמה פרוטות, ומשה הזמין אחד מהם. כשסיים את עבודתו הביט משה בעיניו, וחלחלה אחזה בו: הלוא זה קצין המשטרה לשעבר!

כשהבחין הלה כי הסוחר היהודי זיהה אותו, לא התאפק ואמר בקול שבור: "ידעתי בזמנו שנסעת אל רבך בבעלז. לאחר מעשה הבנתי כי רק כוחותיו המופלאים גרמו לי ליפול מרום תפקידי לעומק שחת – כדי להצילך".

לומדים גאולה

ירידה לצורך עלייה

הדרך אל הגאולה אינה ישרה וחלקה, אלא היא עוברת ירידות ועליות, נפילות וזינוקים קדימה. גם חייו של אדם, מטבעם, אינם זורמים בקצב אחיד ובמסלול קבוע. נכון יותר לתארם כשורה של עליות ומורדות, ואף של נפילות ממש.

כולנו מכירים את טעמה של הירידה או הנפילה הרוחנית. זו מתרחשת בדרך-כלל סמוך לעלייה. היא באה במפתיע. פתאום האדם מאבד את האש הפנימית שבערה בו, את החום וההתלהבות. הוא חש יובש וקרירות. לפתע מתעוררים בו כל מיני כוחות המטרידים אותו. הוא עומד נבוך ומבולבל ואינו מבין למה כל זה קורה לו דווקא אחרי עלייה יפה כל-כך.

'אַיִן' בין 'יש' ל'יש'

תורת החסידות (ראה הקדמה ל'שער הייחוד והאמונה' בתניא) מסבירה כי הירידה היא שלב טבעי במעבר מדרגה אחת לדרגה גבוהה הרבה יותר. האדם אינו צריך ליפול ברוחו נוכח הירידה שחלה אצלו, אלא להפך, עליו להתעודד ולהתחזק לקראת העלייה העצומה הצפויה לו לאחר הירידה.

ההסבר נעוץ בַכלל, שבין 'יש' ל'יש' חייב להיות מצב של 'אַיִן'. בין שליבה אחת לשליבה שנייה בסולם יש חלל ריק. בעלייה קטנה ומדורגת שלב ה'אַיִן' הוא זעיר, ולפעמים כמעט לא מורגש. אך כאשר האדם צריך לעלות למדרגה גבוהה לאין-ערוך ממדרגתו הקודמת, הוא חייב לעבור שלב של ירידה ואף נפילה, שבמהלכו הוא משתחרר מהמושגים ומאמות המידה של דרגתו הקודמת, ונפתח למושגים החדשים של הדרגה החדשה.

בעלייה לדרגה חדשה לגמרי אי-אפשר להישאר בעולם המושגים של הדרגה הקודמת. השלב הקודם – אף שהוא טוב ונעלה – עלול להפריע לקליטת המושגים החדשים. המצב שבו האדם עוזב את דרגתו הקודמת, אך טרם קיבל את דרגתו החדשה – הוא היוצר את הירידה או הנפילה.

משלים רבים מובאים על כך. למשל, גרעין שעליו להירקב לגמרי בטרם יצמח ממנו אילן חדש. גם בתהליך של לימוד והבנה יש שמופיעה קושיה חזקה ומותירה את העניין באי-הבנה מוחלטת, ולאחר מכן באים להבנה מעמיקה וחדשה. העיקרון הוא שהירידה מאפשרת את צמיחתו של שלב חדש ונעלה יותר.

הגמרא (בבא מציעא פה,א) מספרת על ר' זירא, שכשעלה לארץ-ישראל קיבל עליו להתענות מאה תעניות, כדי לשכוח את התלמוד הבבלי, שלא יבלבל אותו בבואו ללמוד את תורת ארץ-ישראל, שעמדה במדרגה גבוהה יותר. זו דוגמה מובהקת לתפקידה של הירידה, כהכנה לקראת עלייה גבוהה ומחודשת.

לא נפילה אמיתית

על כך נאמר (משלי כד,טז): "שבע ייפול צדיק וקם". ה'נפילה' אצל הצדיק אינה תאונה שקורית לו, אלא חלק מעבודתו ושלב שהוא אפילו הכרחי בהתקדמותו ובהתעלותו. העליות והירידות מעידות שהוא שרוי בתהליך של עלייה, שהוא חי ומתקדם. דווקא יציבות ממושכת עלולה לרמז על קיפאון בעבודת ה'. אדם שדרכו ישרה לפניו ואין בה עליות ומורדות, יש לו בהחלט סיבה לחשוש שמא דרכו אינה דרך של צדיקים.

אולם גם כאשר הצדיק 'נופל' – אין זו נפילה אמיתית, ככתוב (תהילים לז,כד): "כי ייפול לא יוטל". אמנם הוא ירד ממדרגתו הקודמת, אך עודנו במדרגה גבוהה למדיי. ר' זירא, לאחר שביקש לשכוח את התלמוד הבבלי, לא נהפך חלילה לעם-הארץ. הוא נשאר תלמיד-חכם, אלא ששכח את הכללים ושיטות הלימוד של בבל. גם בעת הירידה נשאר באדם רושם מסויים ממדרגתו הקודמת, ובכוחו הוא עולה ומגיע לדרגתו החדשה. וכך, גם בירידה שלפני הגאולה, כבר מתנוצץ אור הגאולה, והיא המובילה אל הגאולה.

חיים יהודיים

איפה מוצאים כוהן ל'פדיון'?

בני זוג לא-דתי המתגורר בתל-אביב התלבטו אם לקיים את מצוות 'פדיון הבן' לבנם הבכור. האם התעקשה לקיים את המצווה, האב סירב בתוקף. "מי שמע על המצווה הזאת, ומאיפה אני מוצא לך עכשיו כוהן?", שאל ברוגז. חיפוש מהיר ברשת המקוונת הביא אותם למיזם שנקרא 'פדיון הבן' ( pidyon.net ). הם השאירו באתר את פרטיהם.

כעבור כמה דקות קיבלו שיחת טלפון ממפעיל המיזם, הרב דוד הכוהן טורנהיים (29). ההורים התרגשו. הרב טורנהיים, בחינניותו השופעת, הסביר להם את המצווה ומה עליהם לעשות. כעבור יומיים, במלאות שלושים יום להולדת הבן, בא הרב טורנהיים אל ביתם. "קצת חששתי, מאחר שהם גרים באזור מאוד לא-דתי", הוא מספר. "ההתחלה הייתה קרירה, אבל במהרה הופשר הקרח והם קיימו את המצווה מתוך שמחה".

מיזם ברשת

את המיזם המצליח הקים הרב יחזקאל הכוהן דערען , חסיד חב"ד תושב רחובות. "לא אחת גילה כי יש הורים שאינם מחוברים לקהילה דתית או לבית-כנסת, ואין הם יודעים היכן למצוא כוהן ל'פדיון הבן', ולכן מוותרים על המצווה החשובה", מספר הרב טורנהיים. "לפני כשנתיים וחצי החליט להקים אתר שיסייע להורים לקיים את המצווה".

באתר יש מידע מקיף על המצווה; מיהו בכור; חמישה סלעים – מטבעות ה'פדיון'; זמן ה'פדיון', ועוד. יש גם מידע למי שהחמיצו את המצווה במועדה או לא ידעו על קיומה. חודשים לאחר שהקים את האתר התקשה הרב דערען לעמוד בעומס, והעביר את ניהול המיזם לרב טורנהיים.

סדר-יום לא-צפוי

סדר יומו של הרב טורנהיים אינו צפוי. "לא אחת, כשאני קם בבוקר, אין לי מושג היכן אהיה בערב", הוא אומר. "יש הורים ששומעים על המצווה רק ביום השלושים להולדת הבן ומתקשרים אליי מתוך לחץ. אני מרגיע אותם ומנסה לבדוק אם אוכל לנסוע בעצמי, או לשלוח כוהן המתגורר באותה עיר. לפעמים אני פונה אל שליח חב"ד שהוא גם כוהן, המתגורר באותה עיר, והוא תמיד שמח לקיים את המצווה".

כל 'פדיון' הוא סיפור לעצמו. "מטבע הדברים, המשפחות שפונות אלינו רחוקות מחיי תורה ומצוות, ולכן זו הזדמנות נדירה להציע להן חיבור אל היהדות", הוא אומר. "אני מסביר שכוהן קיבל כוח מיוחד לברך יהודים, ואני מתחיל לברך אותם. זה שובר את המחיצות".

מצווה גוררת מצווה

סיפורים מרגשים מתגלגלים באירועי 'פדיון הבן'. "היה לי 'פדיון' בחדרה לפני כמה שבועות", הוא מספר. "לאחר הטקס ניגש אליי גבר והודה שלא עשה לבנו 'פדיון הבן'. ביררתי שאכן זה בן בכור, על-פי ההלכה, ובאותו אירוע ערכנו 'פדיון' גם לבן הזה. רבים הזילו דמעה מהתרגשות. יש הורים שמוסיפים לשמור איתי על קשר בענייני יהדות, ואני משתדל להנחות אותם".

הנה מכתב טרי מאת בני-הזוג שבות ואורי: "ב-13.5.12 ערכנו את פדיון הבן. על אף התגובות הספקניות מהמשפחה המצומצמת לגבי קיום הטקס, ברגע שנכנס דוד הכוהן, התרככו הספקות. באופן רגיש ומקצועי ערך את הטקס, הסביר על משמעותו וענה על שאלות (לכשעלו)... הרגישות של דוד קסמה לכולם".

הכוהן ששובר מחיצות. הרב טורנהיים ב'פדיון הבן'

פינת ההלכה ומנהג

כל התורה כולה

שאלה: האם יהודי חייב ללמוד ולדעת גם את ענייני התורה שאינם נוהגים בזמננו, כמו דיני קודשים וטהרות?

תשובה: בעיקרון – כן. במצוות תלמוד תורה, ואף במצוות 'ושיננתם לבניך', שהיא חיובו של האב ללמד את בנו הקטן תורה, נכללים כל חלקי התורה שבכתב ושבעל-פה, היינו כל ספרי התנ"ך, וכל ההלכות של תרי"ג מצוות שבתורה (=משנה) וטעמיהן בקצרה (=תלמוד), וכל דרשות חז"ל על הפסוקים, שהן האגדות.

אלא שלמעשה, זה דורות רבים, מאחר שכל התורה שבעל-פה כתובה לפנינו, אין מלמדים בתלמודי-תורה ובישיבות את כל התורה שבעל-פה, אלא מסכתות נבחרות, כדי להביא את התלמיד למצב שיוכל ללמוד בעצמו את סוגיות התלמוד, גם את הקשות והמסובכות שבהן, ולהבין ולדעת הלכה למעשה מתוך עיון במקורות (ואף אין מלמדים את כל התנ"ך, אלא מלמדים היטב את פרשיות התורה ומעט מהנביאים ומהכתובים, עם מפרשיהם, בהנחה שהתלמיד יוכל להשלים זאת בעתיד).

גם כשהאדם כבר עצמאי וקובע עיתים לתורה, עליו להתחשב בקיבולת הזיכרון שלו, ולכן העדיפות הראשונה היא ללמוד ענייני הלכה למעשה הקרובים אליו, שהרי לא תמיד ולא בכל דבר אפשר לשאול רב, והעיקר – שמי שלא למד את ההלכות הבסיסיות אינו יודע כלל מה לשאול. וכן עליו ללמוד ספרי מוסר וחסידות, המבוססים על אגדות חז"ל, וכל זה מלבד קריאה בתנ"ך לעיתים קרובות.

מי שבקי בלימוד הלכה למעשה, וחוזר עליו תמידים כסדרם, ונותר לו זמן, עליו להרחיב את השכלתו בתורה וללמוד גם קודשים, טהרות וכדומה, מתוך המשנה או הרמב"ם. סדר קודשים (דיני המקדש והקרבנות) קודם לסדר טהרות.

מקורות : שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"א ה"ד-ו, פ"ב ה"ט-יא.