הגמרא מספרת כי בלילה שקדם למתן תורה, כשבני-ישראל היו אמורים להימצא בהתרגשות עזה לקראת המעמד הנשגב שמצפה להם – הם חטאו. במקום להתעסק בהכנות רוחניות לקראת המעמד הקדוש, הם העדיפו לשקוע בשינה עמוקה ואף איחרו לקום!
 
במשך ארבעים ותשעה ימים מאז יציאת מצרים, עסקו בני-ישראל בהכנה רוחנית קדחתנית לקראת מתן תורה. הם פשוט ספרו את הימים החולפים, המקרבים אותם אל היום הגדול. ופתאום, דווקא בלילה האחרון, כל כך סמוך לשיא הרוחני המיוחל, זנחו את כל ההכנות האינטנסיביות ושקעו בשינה עמוקה! הכיצד?
 
מסבירה תורת החסידות, כי השינה לא נבעה מזלזול חלילה בשגב של מתן תורה. אדרבה, הייתה לבני-ישראל כוונה טובה – להתכונן למתן תורה על-ידי התעלות מהחומריות של העולם. כידוע, בעת השינה עולה הנשמה לעולמות עליונים, וזו הסיבה שהם שקעו בשינה. הייתה להם מטרה להעלות את נשמותיהן ולהביאן לדבקות במקורן הרוחני. הם שיערו כי כך, מנותקות מהמצב הגופני המחבר אותן לתאוות חומר, תהיינה הנשמות ראויות יותר לקבלת התורה. זו, לדעתם, הייתה המוכנות הטובה ביותר לקראת המעמד הרוחני המיוחד.
 
*
 
מה אם כן היה הפסול בכוונה זו? מדוע מתארים חז"ל את השינה העמוקה כמעשה שלילי?
 
משום שהכוונה האלוקית היא לחבר את הקדושה שבתורה עם המציאות הגשמית והחומרית. ובלשון חז"ל: "נתאווה הקדוש-ברוך-הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים". הקדוש-ברוך-הוא מעוניין שכאן, בעולם הגשמי התחתון, תיבנה לו דירה כביכול. כלומר, להגיע למצב בו האקלים הגשמי והחומרי לא רק שאינו חוצץ ומפריע מלזהות את הנוכחות האלוקית, אלא אדרבה, הוא מהווה ביטוי מוחשי שלה!
 
לפני מתן תורה לא הייתה אפשרות כזו. לא הייתה אפשרות לחבר בין גשמיות ורוחניות. החידוש שהתחולל בעת מתן תורה היה יצירת האפשרות הזו. כאשר הקדוש-ברוך-הוא ירד על הר סיני עם התורה, הוא בעצם תרגם את חכמתו ורצונו, שהנם חלק בלתי נפרד מעצמותו ומהותו – למצוות והלכות מעשיות. עורות בעלי חיים או חוטי צמר נהיו תשמישי קדושה ופעולות הקשורות בעבודת אדמה או בהתנהלות ניאותה במסחר הפכו להיות מצוות אלוקיות נאצלות.
 
לכן כשבחרו בני ישראל להינתק מהגשמיות, נחשב להם הדבר לחטא. האקט שביטא התעלות של הנשמה אל מעבר למסגרות הגוף – היה ההפך הגמור מהמטרה האלוקית, 'להיות לו יתברך דירה בתחתונים'.
 
*
 
בימות המשיח תגיע התכלית של מתן תורה לשיא שלמותה. או אז מציאות העולם כולו תהפוך להיות ביטוי מוחשי של הנוכחות האלוקית. על ימים אלו התבטא הנביא: "ונגלה כבוד השם וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". בעת ההיא, אפילו גויים יזהו את הגילויים האלוקיים, כמו שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך". העולם יגיע לפסגת המיזוג בין החומר לבין הרוח, כי הכוח האלוקי יאיר ויזרח בכל פינה וכל פרט בבריאה ישקף אותו בצורה הכי מוחשית.
 
זו גם הסיבה שמלך המשיח, שיגאל את עם ישראל ויבנה את בית המקדש השלישי, איננו מלאך שירד מעולמות רוחניים, אלא אדם גשמי, ילוד אישה. המשיח, שעל פי כל הסימנים ההלכתיים זהו הרבי מליובאוויטש – יגאל את היקום ויצעיד אותו לשלמות גשמית ורוחנית גם יחד. שלמות של טוב, צדק ויושר אבסולוטיים, הנובעים כתוצאה מהנוכחות האלוקית שהמשיח יביא בהנהגתו לידי גילוי.