"עיבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה"
והקשו, שמחה ורעדה אינם דברים אשר אפשר לחבר אותם, מי ששמח לא יכול להיות ברעדה ומי שברעדה אינו יכול לשמוח?,
ובשעות אלו אנו מבינים עומק דברי חז"ל, שבדברים של קדושה אפשר להיות גם שמח מצד אחד אך גם להיות ברעדה ובאימה. הנה בעוד כמה שעות אנו יוצאים להשתטח על קברי הקדושים והצדיקים, הבעל שם טוב ותלמידיו, באימה וחרדה אך שמחה ורוממות הנפש והחיבור בין היראה והשמחה יתכן רק בדברים מעין אלו של קדושה ועבודת ה'.
לפני כשנתיים בחג השבועות קיבלנו על עצמנו נדר, להשתדל בכל שנה ערב יום פטירתו של הבעל שם טוב. להשתדל להשתטח על קיברו ובאימה וחרדה ובשמחה אנו מכינים נפשנו לרגעים הקדושים האלו. ובעזרת ה' נשתדל להעתיר בעד כל כלל עם ישראל ובעד כל בני קהילת קודש שובה ישראל אשר מוסרים את נפשם למען התורה והעבודה.
הנה בשבת קודש עלתה בדעתנו הקושיה הידועה: במתן תורה הקב"ה אומר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וקשה מדוע לא נאמר אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתיך. מדוע אשר הוצאתיך מארץ מצרים זה הלשון אשר הקב"ה נותן בו את התורה הקדושה ?.
אלא אפשר לבאר ולאמר יסוד גדול: הנה מסופר מעשה נורא, בליטא היה עוזר סנדלר, איש פשוט מאוד, אשר הקב"ה פתח לו שערי שמים והתעשר עושר גדול מאוד ונהיה מנכבדי וחשובי הקהל וכך עלה והתעלה עד אשר שמו יצא בכל העולם היהודי כבעל חסד עצום. וכשהגיעו בניו לפירקם זכו להתחתן עם המשפחות החשובות ביותר של התלמידי חכמים וצדיקי הדור.
והנה בעירו של אותו סנדלר אשר התעשר גר יהודי עם מידות קשות מאוד, אשר קנאתו הייתה גדולה ביותר בסנדלר העשיר וחיכה לזמן אשר יוכל לפגוע ולהעציבו. והנה בחתונת בנו של הסנדלר העשיר עם בתו של הרב החשוב של העיר, בשעה שהרב והמחותן הסנדלר העשיר היו בדרך לחופה וכל בני העיר היו עומדים ומצפים לרגע הגדול של החופה, במעמד כל רבני ונכבדי עם ישראל, עמד אותו יהודי ונעל קרועה בידו והחל לצעוק לעבר הסנדלר העשיר: סנדלר לפני שנים תיקנתה לי את הנעל והנה שוב היא נקרעה לי, לא תיקנת אותה טוב, אם אני יכול ליתן לך אותה שוב שתתקן לי אותה.
וכך המשיך לביישו ולהשפילו ולבזותו עד שמרוב צער ובושה נפל הסנדלר העשיר ואיבד את הכרתו, הזמינו מיד רופאים וכו', ניסו להקימו ולהחיותו אך לא עלה בידם, הסנדלר העשיר נפטר מן העולם.
רעש גדול קם בקהילה היהודית ומחוצה לעיר החשובה הזאת על המעשה הנורא אשר קרה ואז עמדו החכמים והקימו את בית המוסר הראשון, מקום אשר רבנים וחכמים ישבו ונתנו שיעורי תורה ומוסר ומשם התרחבה תנועת המוסר בעולם.  
אחד מן החכמים פירש ואמר, שצריך לדעת שתנועת המוסר לא קמה בגלל האדם שקילל וגידף, זה מעשה נורא ואיום אשר לא יעשה כזה מעשה ועל מעשה זה תנועת המוסר לא קמה, אלא קמה שגם אם יביישו וישפילו יהודי בצורה החמורה והקשה ביותר, יהודי ידע איך להתנהג וידע איך להגיב ולא ינהג בצורה לא נכונה, על זה קמה תנועת המוסר.
ויובן, הקב"ה ברגע הגדול והחשוב, מתן תורה, מלמד אותנו אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא אמר אשר בראתיך ולא דבר אחר, אלא תזכור בכל פעם שהייתה עבד בארץ מצרים ואין לך על מה לפגוע באחרים וגם אין לך על מה להפגע מאחרים.
וזה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", דבר זה צריך להיות חקוק מול עיניינו. שאין דבר בעולם אשר יכול לגרום לאדם נפילה בנפש וכשאדם כך נוהג וכך חייו בנויים כל קושי וצער יותר קל לו ובכל בעיה נוח לו יותר להתמודד איתה.
ומובא בשם הבעל שם טוב, באיש עשיר גדול מאוד אשר עם כל עושרו וכל הטוב אשר לו תמיד היה עצוב עצב גדול ביותר, הלך לרופאים, לחכמים, אך העצב הלך וגדל והחמיר לו מאוד. באחד הימים פגש אותו צדיק גדול ואמר לו: מדוע אתה כל כך עצוב. אמר העשיר: כל הטוב שיש לי אינו שווה לי אני עצוב מאוד ואין תרופה ואין דבר אשר יכול להעביר ממני את העצב. אמר לו הרב: אין באמת שום תרופה שתרפא אותך כי אין לך שום מחלה יש לך בעיה אחת וזה הגאוה אשר בלבך וכל עוד יש לך גאוה לעולם לא תהיה בך שמחה, רק דע לך שברגע שתוריד את הגאוה מלבך תכנס לך שמחה מרובה ללב. העשיר קיבל את דברי הרב ומיד התחיל לנהוג בענוה ובפשטות גדולה מאוד.
באחד הימים הרב ראה את העגלה של העשיר נוסעת ברוב פאר רתומה לסוסים ואת העשיר רץ ברגל אחרי העגלה, שאל אותו הרב: מדוע אתה רץ אחרי העגלה?, ענה העשיר: אני עובד על מידת הענוה עם כל עושרי ללכת אחרי העגלה בפשטות, ענה הרב ואמר לו: תעבוד על עצמך בצורה אחרת וטוב יותר תשב בתוך העגלה ושם תתנהג בענוה לא צריך לרוץ אחרי העגלה אלא בתוך העגלה בענוה גדולה.
וכשנתבונן בדברי רבנו הבעל שם טוב נמצא יסוד גדול, אשר נשתדל לחזק בנפשנו שזוהי דרך רבנו הבעל שם טוב: בתוך הגדולה, בתוך הטוב אשר נמצא האדם לנהוג בענוה "ונפשי כעפר לכל תיהיה".
בזכות רבנו הבעל שם טוב ותלמידיו, הקב"ה ישלח ישועה וברכה והצלחה לכל אחינו ורעינו ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.