ישנה מעשייה המבוססת על משל שסיפר הבעל-שם-טוב הקדוש, על מלך שחפץ היה להפוך קטע של יער-עד (ג'ונגל בלשוננו) בפינה נידחת בממלכתו, לארמון מפואר בו יוכל לשכון בקביעות.
 
באותו 'ג'ונגל' גרו אנשים פרמיטיביים ונבערים מדעת, שלא ידעו מאומה אודות המלך ומלכותו. אבל המלך חפץ מאד לבנות את ארמונו דווקא באותו מקום ועם אותם אנשים פשוטים, ובארמון זה לשכון דרך קבע.
 
קרא המלך לבנו-יחידו ואמר לו: רצוני לשלוח אותך לבצע משימה חשובה מאין כמותה, אך גם קשה מאוד לביצוע. עליך ללכת לאותו מקום נידח, להתחבר לאנשי המקום, ולהפוך את ה'גו'נגל' לגן - לארמון מלוכה.
 
לשם כך עליך להגיע לאותו מקום, לפשוט את בגדי המלוכה, ללבוש אותם הבגדים כמו הגרים שם, ולנהוג ככל תושבי המקום. אבל זכור אל תשכח - יש לך תפקיד ושליחות באותו מקום. בכישרונותיך הגדולים - כישרונות של בן מלך, עליך להכין את המקום למטרה הנכספת: להפוך את האזור הנידח לגן פורח - לארמון שישמש לדירת קבע למלך.
 
אך יחד עם זאת, מוסיף המלך ואומר לבנו, קיימת סכנה שמא תשקע כל כך בהתאקלמות במקום, עד שעלול אתה לשכוח בשביל מה אתה נמצא שם... לכן הנני מבקשך ומזהירך מראש: אל נא תשכח לעולם מי אתה, מיהו אביך המלך ומהי שליחותך ותפקידך באותו מקום נידח.
 
בן המלך עוזב את ארמון המלוכה ופושט את בגדיו החשובים. הוא נודד ומתרחק ממקומו הטבעי, למקום הנידח והרחוק, לבוש באותם בגדים שלובשים ב'ג'ונגל', והוא מתנהג בכל הדברים כמו אנשי המקום. כל זאת, כדי להיקלט שם, להיות אחד מכולם - כך יוכל להכין את המקום כולו למקום ראוי לארמון ודירה למשכן המלך.
 
בתחילה הייתה הירידה לאותו מקום קשה עבור בן המלך. המצב החדש היה הפוך מכל מה שחונך והורגל כל ימיו. אבל במשך הזמן הוא התאקלם והתרגל לאופי המקום.
 
הוא כל כך התרגל, עד ששכח בכלל לשם מה הוא נמצא שם. שכח את אביו המלך, שכח מי הוא ומהי מהותו האמיתית, והמצער מכל: שכח את שליחותו ותפקידו להפוך את המקום לארמון למשכן המלך.
 
הגיע הזמן, והמלך בכבודו ובעצמו בא לבקר את בנו יחידו. המלך מגיע למקום, עם כל הפמליה המלכותית המבשרת על בואו, כך שכל המקום רועש וגועש – השמעתם?! המלך בכבודו ובעצמו מגיע לכאן! בני המקום אמנם אינם מכירים את המלך, אבל עצם הידיעה שהמלך עומד להגיע גורמת לכולם להתרגשות עצומה.
 
המלך מגיע למקום ובן המלך רוצה לגשת אל אביו, אבל הוא נראה כמו פרא-אדם ואין שום דבר המעיד על היותו בן מלך. הוא שכח אפילו את השפה בה מדברים בארמון המלוכה, ואינו יודע אפילו איך לפנות אל אביו המלך.
 
ואז, לפתע, פורץ בן המלך בזעקה, בקול פנימי ועמוק, של בן יחיד הקורא מעומק ליבו ורוצה להתקרב אל אביו.
 
והמלך שומע ומכיר את קולו של בנו. הוא לא מביט על כל הסממנים החיצוניים, על בגדיו שהתלכלכו, על הופעתו הכללית שאינה מתאימה לבן מלך. המלך נופל על צוואר בנו יחידו ומחבקו ומנשקו בכל כחו.
 
שעה ארוכה עומדים האב ובנו, מחובקים ודבוקים מבלי ששום דבר יוכל להפריד ביניהם.  אבל ברגע מסוים פונה האב ואומר לבנו בצער: בני יקירי, עדיין לא סיימת את המשימה במילואה - את השליחות שהוטלה עליך, שהמקום הזה כולו יהפוך לארמון ולגן פורח. לפיכך אין ברירה. עלינו להיפרד שוב. עליך להישאר ב'ג'ונגל' כדי למלא את שליחותך, ואז נוכל להיות יחד כל הזמן בצורה ששום דבר לא יפריד בינינו, מכיון שאני בעצמי אבא לשכון איתך יחד ב'ג'ונגל'.
 
בנמשל, המלך הוא מלכו של עולם - מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, ובן המלך היא הנשמה הטהורה, שירדה למטה לעולם הגשמי והחומרי כדי להשלים שליחותה.
 
מקומה הטבעי של הנשמה אינו שייך לעולם עם הגבלות גשמיות ומושגים שליליים, ולכן כל הווית העולם הזה זרה לה. אולם היא כאן כדי להשלים את הכוונה העליונה שבירידתה, להאיר את העולם ולהפוך אותו לגן פורח ולארמון המלך - מקום בו ישכון אורו של מלך המלכים, ללא כל הסתרים.
 
לנשמה שבכל אחד ואחת מאיתנו ישנה שליחות בעולם, כאותו בן מלך שירד להתגורר בין אנשי ה'ג'ונגל'. מפעם לפעם אנו חשים בהתעוררותה של נשמתנו ובקולה הרוחני, בדומה לאותו בן מלך שזוכה שאביו מתגלה אליו ב'ג'ונגל' ומזכיר לו את שליחותו. אך למרות שבמשך חיי היום-יום איננו מרגישים את הנשמה בגלוי, אל לנו לשכוח את שליחותה האמיתית, כמו בן המלך שעליו לשכון יחד עם אנשי ה'ג'ונגל' כדי לזכך את המקום כדי שהמלך בעצמו יוכל לשכון בו