האם אוכלים נעשים בסיס לדבר האסור
נכתב על ידי אלון ארבץ, 9/5/2012
רמב"ם הלכות שבת פרק כה הלכה ט
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגודל ויתד של מחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן.
הרמב"ם מגדיר כלים המוקצים לסחורה כמוקצה מחמת חסרון כיס מפני שאדם מקפיד עליהם שלא יפסדו. בעקבות ההגדרה הנ"ל יש לשאול האם אוכלים המוקצים לסחורה ייחשבו כמוקצים מחמת חסרון כיס כיון שאדם מקפיד עליהם שלא ייפסדו.
האור שמח מכריע שאוכלים אפילו אם מוקצים לסחורה לעולם לא יכולים להיחשב מוקצה מחמת חסרון כיס:
אור שמח הלכות שבת פרק כה הלכה ט
מה מדויק לשון רבינו שלפי ההלכה דקיי"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה לכן פסק לקמן הלכה י"ד דלבד גרוגרות וצימוקין הכל מוכן הוא. אם כן לגבי אכילה לא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס דדעתיה דאינש על כל מידי דחזי ליה ולא שייך לאוקמי חסרון כיס נגד האוכל דכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו וכיון שדאם לא יהיה ליה למיכל מידי אחרינא ודאי אכיל אף אם מפסיד הון על זה תו לא הוי אלא ככל מוקצה שעומד לסחורה או עומד לבהמה דבזה לית ליה לר' שמעון מוקצה לכן על האוכל לא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס שיהא חשוב נדחה מדעת האדם ואינו מוכן גם לר' שמעון וכיון דשרי למיכל תו ודאי שרי בטלטול דלא אשכחן מידי דיהא אסור בטלטול ומותר באכילה ולכן לא נזכר ענין הקצאה מחמת חסרון כיס אלא בכלי לענין טלטולי או השתמשות שלו דכיון דמקצה אותו מחמת חסרון כיס אסח דעתי לגמרי מיניה ומקפיד עליו...
באור שמח מבואר שדעתו של אדם על כל דבר מאכל ואדם לעולם לא יקצה אוכל מדעתו. הסיבה לכך היא החשיבות של האוכל אצל האדם, כיון שהחיים של האדם תלויים באוכל אין דבר יותר חשוב לו ויהיה מוכן אפילו לוותר על הון עתק בשביל לאכול.
האור שמח מדייק את זה מדברי הרמב"ם הנ"ל:
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה יד
ח שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה
על פי העיקרון הנ"ל ניתן להסביר את הרמ"א לגבי מוקצה שרבו התמיהות עליו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שיא
הגה: ... דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו).
הרבה אחרונים תמהו על הרמ"א הזה שמשמע ממנו שאין בסיס לדבר האסור באוכלים על אף שבכל הסוגיות במשנה והגמרא יש היתרים גורפים לטלטל אוכלים שיש על גבם דבר מוקצה. אותם אחרונים נמשכו אחרי רוב הראשונים שהעמידו את ההיתרים במשנה ובגמרא במקרים מסויימים ולא בחרו באפשרות שיש היתר גורף באוכלים. התמיהה על הרמ"א כל כך גדולה עד שהמשנה ברורה מעמיד את ההיתר של הרמ"א רק במקרה בו המוקצה משמש את האוכלים שמתחתיו ולכן הם לא נהפכים לבסיס לדבר האסור.
לענ"ד ניתן להבין את הסברה של הרמ"א על פי הסברה של האור שמח לגבי אוכלים. בן אדם אף פעם לא מקצה אוכל מדעתו בגלל החשיבות של אוכל בחיים שלו, ולכן אוכל הוא תמיד מוכן בשבת. על פי הכיוון הזה בן אדם אף פעם לא יבטל אוכל אגב מה שעומד עליו משום חשיבותו, ולכן האוכל אף פעם לא יכול להיות מוקצה אפילו לא משום בסיס לדבר האסור.
על פי הסברה הנ"ל ההיתר של הרמ"א דומה באופיו להיתר של הרמב"ן לטלטל מחתה שיש בה אפר ושברי עצים מפני שהמחתה הרבה יותר חשובה מהאפר ושברי העצים:
חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף מז עמוד א
...שהאפר שבבמחתה הוסק בשבת וטלטול המחתה עצמה מותר כר' שמעון בנר וקא משמע לן שאין האפר שאינו ראוי מעכב, ומטלטל הוא אגב כלי שלא נעשה הכלי בסיס להן מערב יום טוב לדעת והן בטלין אגב הכלי וכן קיטמא דלא חשיבי, ואפילו שברי עצים דחשיבי קצת מטלטלי אגב כנונא, דכולהו בטלי לגבי כלי שאין נטילת הכלי בשבילן כלל אלא בשביל עצמו והיינו טעמא דשיורי כוסות ...
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
