דבר תורה לפרשת ויקהל פקודי- עצה בפרשה
עצה בפרשה – ויקהל פקודי "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם"(לה, א) לאחר חטא העגל משה רבינו ע"ה עלה שוב להר לפייס את אבינו שבשמים והיה שם עוד ארבעים יום וירד בכ"ט באב ויום למחרת היינו ר"ח אלול עלה שוב לארבעים יום כדי להוריד את הלוחות השניים וירד ביום הכיפורים והתרצה בפני הבורא יתברך שנאמר "סלחתי כדבריך"(במדבר יד, כ). יום לאחר יוה"כ היינו בי"א בתשרי הקהיל את כל עדת בני ישראל לשמוע דבר השם ופירש רש"י ז"ל: 'נאספו ע"פ דיבורו' ויש לדקדק למה לא פירש נקהלו וכן למה נכתב דייקא ויקהל ולא מילה אחרת כגון ויאסף וכו'. ואפשר להסביר אולי ע"פ מה שכתוב(ברכות ו:) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. והדבר צריך ביאור. כי גם אדם שאין לו יראת שמים שומעים את דבריו אלא ר"ל שדבריו לא רק נשמעים אלא גם פועלים פנימה בנפש האדם ונכנסים ללב וע"י כך ישפיעו עליו להתעורר לעבודת השם. וזה 'ויקהל משה' היינו בזכות שהיה בעל יראת שמים גבוהה שנאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"(במדבר יב, ז) דבריו נשמעו ופעלו בליבם של בני ישראל ומזה נגרם שהחלו להתאסף לאט לאט לשמוע את דבר השם ונוצרה קהילה מאוחדת בעלת רצון לשמוע את דרשתו של הרועה הנאמן כי הצאן תלוי ברועה וכאשר הרועה נאמן ובעל יראת שמים טהורה דבריו יחלחלו פנימה והעדר ירצה לעשות את רצונו. אך לזה צריך מידת הכנעה לקבל את הדברים. ולא קשה ממה שכתוב בפרשת קורח "וַיִּקָּהֲלוּ על משה"(שם, טז, ג) פה ההתקהלות הייתה יזומה ע"י קורח ועדתו על משה ובפרשתנו ההתקהלות הייתה מאליה מכוח הדיבור ולכן פירש נאספו כמוסבר לעיל. וע"י שנוצרה קהילה מאוחדת כך בנקל תשרה השכינה בתוכם שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" רמז על האחדות שצריכה להיות בעם ישראל כדי שתשרה שכינתו. "ששת ימים תֵּעָשֶה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה'... לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת "(לה, ב-ג) – שני דברים עיקריים נאמרו בהתקהלות הנ"ל והם: ראשית הציווי על שמירת השבת ותפס הכתוב את מלאכת הבערה ללמדך בכלל ויצאת ללמד, שגם על כל שאר ל"ט(39) מלאכות חייב עליה בפני עצמה. כמובא במיכלתא. שנית ציווי עשיית המשכן. ודרשו חז"ל "ששת ימים תֶעֲשֶה". ולא כתוב 'תָעשה' ללמדך שמי ששומר שבת כהלכתה המלאכה נעשית מאליה מאת השם. ואפשר לומר אולי עוד טעם בעניין ע"פ מה שמובא "בליקוטי מוהר"ן" שלמות הצדקה, אינו אלא בשבת וזה(תענית ח:) שמש בשבת צדקה לעניים, היינו הצדקה אין לה שלמות אור, אלא ע"י שבת(תורה לא, ב:). וזה שהקדים ציווי השבת למלאכת המשכן לרמוז להם לעניין שלמות הצדקה שהחלו לתת בימות החול: תרומת השקלים וכו'(כמבואר בפרשת תרומה וכי תשא ע"ש) היינו שצריך לתת צדקה בשבת כלומר שנותן צדקה לעני לעשות את השבת או מארחו על שולחנו וע"י כך המלאכה תֶעֲשֶה, בזמן עתיד, היינו בששת ימות החול הבאים מכוח שלמות הצדקה בשבת. וזה שתפס הכתוב דווקא 'לא תבערו אש' היינו מלאכת הבערה כי כל המלאכות צריכות הבערה רצה לרמוז שכל הצדקות בימות החול לא יהיה להם שלמות והשפעה על המלאכות שיעשו בעתיד היינו ששת הימים הבאים לאחר שבת ללא הצדקה בשבת כנ"ל. וע"י שמירת השבת יש ברכה בכסף שהוא מרוויח בימות החול כמו שכתוב במזמור בקבלת שבת 'לכה דודי': "כי השבת מקור הברכה" וזאת הברכה תמשיך עליה עוד ברכה ע"י שלמות אור הצדקה כנ"ל ובכך יוכלו לגשת בנקל לעשיית המשכן והמלאכה תֶעֲשֶה והמשכן יוקם מאליו שנאמר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן"(שמות מ, יז) כלומר הוקם מאליו(תנחומא). וכך תמצא שכל פרשות השבוע בחודש אדר עוסקות בעניין הצדקה וזה רמוז בשמו של החודש כי אדר בגימטרייה כמניין הצדקה עם האותיות והכולל. וזה תכלית עבודה השם בחודש זה ביותר משאר החודשים. פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב ע"י שמירת שבת זוכין לאמונה. וכל הצדקה שעושין, אין להּ שלמות אור כי אם ע"י שבת, שהיא בחינת אמונה; וכל הברכות וההשפעות הנמשכין ע"י צדקה, אין להם שלמות כי אם ע"י שבת, שהיא בחינת אמונה שהיא מקור הברכות, והיא בחינת שלמות כי אם ע"י שבת קודש, שהיא בחינת אמונה; וכן הדעת והתורה, כל שלמותם הוא רק ע"י שבת אמונה(סימן מועדי ה' – שבת, אות ב). "נר ה' נשמת אדם" מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה ולרפואת הרה"ג יוסף שלום בן חיה מושא הי"ו ולרפואת הרה"ג יעקב חי בן מרגלית יוסף הי"ו ולהצלחת תמר עמר, זיווג הגון ותשובה בע"ה
