בשבת זו אנו נקרא את הזוג השני של פרשיות הקרבנות ונתעסק בעניינו של קרבן תודה.

רש"י בד"ה "אם על תודה יקריבנו" (ויקרא ז', י"ב) מתאר לנו את פרטי הלכות קרבן תודה:

- על מה צריכים להביא קרבן? "... על נס שנעשה לו כגון: יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית הסוהרים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים ק"ז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה ..."

- מה צריך להביא? "... ד' מיני לחם חלות ורקיקים ורבוכה ג' מיני מצה וכתוב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין י' חלות..." (סה"כ 40 חלות).

- זמן אכילת הקרבן: " ... ואינן נאכלים אלא ליום ולילה".

הנצי"ב בפירושו על התורה "העמק דבר" מסביר שהסיבה שצריך לאכול חמץ בקרבן תודה היא משום שמטרת קרבן תודה היא לפרסם את הנס וכדי לפרסם את הנס התורה הרבתה בלחם (ארבעים חלות) ומיעטה בזמן כדי שירבה בריעים לסעודה אחת ביום ההקרבה ויהיה סיפור הנס לפני רוב אנשים.

אמנם אנו יודעים שהחמץ מסמל את היצר הרע, את הגאווה לעומת המצה שמסמלת את הפשטות והזריזות, אם כן מדוע אוכלים חמץ דווקא בזמן שאנו רוצים להתמלאות בענווה ובזריזות להודות לקב"ה על ניסיו ונפלאותיו שעושה עמנו? אלא שלפני שנענה נסביר תופעה אחרת דומה לה.

משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", אם כן היינו צריכים להביא קרבן מחמץ בפסח, אלא משום איסור אכילת חמץ בפסח "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות.
ומשמעות איסור אכילת חמץ בפסח היא שלא נחשוב שהגענו לשיא רק ביציאה עצמה, שאם סרנו מהרע אנחנו לא צריכים לעשות טוב, אלא שאם אנו לא עבדים למצרים, לרוע, אנו עבדים לקב"ה, צריכים אנו לתת ערך חיובי לחיים והערך הוא תורה שניתנה בחג השבועות ורק לאחר שהבנו מה מוטל עלינו מותר לנו להרגיש גאווה לאומית על שייכותנו לעם ישראל, בניו של הקב"ה ומתוך כך לחיות חיי תורה.

יחס זה בין מצה בפסח וחמץ בשבועות קיים גם בקרבן תודה, כשם שמביאים את החמץ בחג השבועות רק לאחר שהבנו את המוטל עלינו, כך בקרבן תודה עצם הבאתו של הקרבן ע"י האדם מוכיחה שהאדם הבין את המוטל עליו ולכן כשמביא קרבן תודה יכול להביא חמץ, יכול להביא אתו את הרגשת ההתרוממות שלו להרגיש שהוא קיים את המוטל עליו.

ובע"ה שנזכה גם אנו לקיים את המוטל עלינו ונודה לה' ונספר תהילותיו תמיד על חיינו המסורים בידיו ועל נשמותינו הפקודות לו ועל נסיו שבכל עמנו ועל נפלאותיו וטובותיו שבכל עת.