רועי לא אחסר

          פרשת יתרו

       מפט': בשנת מות

כניסת השבת: 16:59 יציאת השבת: 18:01

העלון נכתב לרפואת מו"ר מרן הרה"ג יוסף בר שלום שליט"א

גודל מעלת מצות כבוד אב ואם

"כבד את אביך ואת אמך"- כתב בספר "פלא יועץ": "כבר מלתי אמורה, שיש מצוה בעלת מזל ויש שלא התמזל מזלה: כמה מעות אדם מפזר לעשות מצוות פתיחת ההיכל או להיות סנדק וכו', אף שאין בזה לא מצווה מדאוריתא ואף לא מצוה מדרבנן, אלא חיבוב מצוה בעלמא, אשריהם ישראל! ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו מקיים מצוה רבה מדאוריתא, ואיך לא נזדרז לקיימה!"

וכן כתב הרב יוסף חיים זצ"ל בעל "בן איש חי": בעוונות הרבים, יש כמה בני אדם, אף על פי שהם מדקדקים במצוות וענייני חסידות, מקילין במצוה זו ביותר"...

נערץ ומהולל הוא שמו של הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל, אב בית דין מקנס שבמרוקו. מילדותו, נכרו בו מדותיו התרומיות.

ימחיש זאת הסיפור השייך לדבר "כבד את אביך ואת אמך":

בהיותו כבן עשר שנים, חלה במחלה אנושה, וגנח בקול מעוצמת כאביו.

לפתע הבחין באביו רבי יעקב ע"ה שנכנס לחדרו, ומיד הפסיק לצעוק ולא הוציא הגה מפיו. כל שעת הביקור, התפתל במטתו ברוב יסוריו, והחריש בגבורה.

כאשר אביו יצא מן החדר, חזר לזעקות הסבל שלו.

שאלוהו כיצד יכול היה להבליג עד עכשיו, ואמר: "נזהרתי שלא לצער את אבא"...

סח מר"ן הרב שך זצ"ל: פעם ישבתי אצל מר"ן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, ובתו הגישה כוס תה. קרא לה, והורה שתביא סוכר. הביאה את הסוכר.

הורה שתשים בכוס, ושמה בכוס. אמר לה לערבב, המסה את הסוכר ויצאה מן החדר.

כשיצאה, שאלתיו: "וכי לא יכול היה כבודו להכניס בעצמו את הסוכר לכוס, ולערבבו?"

וענה: "רציתי לזכות אותה במצות כיבוד אב"...

וסים מר"ן: חשבתי בלבי שמר"ן הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, ודודי מר"ן הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל לא היו נוהגים כך. אבל אצל הרב מבריסק לא היה מושג של כוס תה, היה רק מושג של תורה ומצוות. כל השאר היו רק אמצעים לקיימן.

בכוס תה ראה את הענין של כבוד אב ולא שום דבר מעבר לזה.

כאשר נכדו של גרינבוים-המנהיג האנטי-דתי הקיצוני, זה שקרא "לתת מכת מוות לדת" – חזר בתשובה, ראה בכך מר"ן זצ"ל כבוד שמים ונצחון הדת הנצחית על שטף הכפירה הרגעי, כסופה חולפת.

פעם בא אותו הנכד להיועץ: הוריו דורשים ממנו לעשות מעשה אסור...

הודיעו מר"ן: "כיבוד הורים הוא דבר חשוב למאוד!"

תמה: "אם כן עלי לשמוע להם?!"

ומרן השיב: "איך אפשר, איך אפשר? הרי זו עברה!"

"אם כך אסרב", סיכם הבחור.

"דע לך שכיבוד הורים הוא דבר חשוב!" ענהו מר"ן.

וחוזר חלילה...

להשריש בליבו, שגם כאשר אסור לציית להוראתם, יש להזהר ולהשמר בכבודם!..

          איזהו העשיר השמח בחלקו חלק ג'

יהודים יקרים, היום נמשיך לעסוק בנושא שהתחלנו: "איזהו העשיר השמח בחלקו" - על ההסתפקות במועט ומציאת האושר האמיתי.

ישנם הרבה יהודים, שמוכנים להקריב על מזבח התאווה את כל הקדוש והיקר לעם היהודי. בית ששואף להגדלת חיי החומר, ולא מסתפק במה שהבעל מביא הביתה, אלא דורש גם מהאישה שתרוץ ותוסיף למרוץ החיים, שגם כך הוא כבר סוער, אז ה' ישמור מה שקורה.

אבל זאת לא רק בעיה של מותרות, יש כאן צרה נוספת, שיש ביציאת האישה מהבית.

אישה שיוצאת מהבית יש בזה פירצה גדולה בענין הצניעות שלה, תוך זמן קצר האישה הזאת יכולה לאבד את הדרגה של הצניעות שלה.

ולא רחוק היום, שגם שלום הבית יופר. האישה הזאת מקבלת שבחים במקום העבודה, מהבוס שלה: "איזה חרוצה, איזה נחמדה", איזה יפה וכו'.

מכבדים ומעריכים אותה ושמים אותה במרכז העניינים.

אבל בבית לעומת זה, היא כמו עוזרת בבגדי עבודה, ואפילו שהיא סחוטה מהעבודה בחוץ, היא צריכה גם לבשל ולכבס ולשטוף, ועל כל זה היא מקבלת גם תלונות: למה זה לא נקי? למה לא טעים? למה לא מסודר? מימלא נבין לאן אישה כזאת נמשכת.

תראו מה מתרחש כיום בבנקים, בחנויות, נשים מקדמות מכירות, אתה בא לקנות מכונית, אתה רואה אישה שמצטלמת ליד המכונית. לא שמים לב איך אנשים שקועים עד הצוואר ברדיפת החומר והתענוגות של העולם הזה.

אז מוכנים להקריב את הצניעות ואת שלום הבית. למה? בשביל מותרות.

איפה ההגיון? איפה כל כבודה בת מלך פנימה? בשביל הקידמה הכל מותר? זה חומר למחשבה, תחשבו על זה!

יש כאן עוד נקודה חמורה לא פחות, יש כאן דבר יקר מאוד, שההורים מוכנים להמר עליו בשביל לחיות חיי לוקסוס.

נו, תנחשו למי אנחנו מתכוונים? לילדים שה' נתן לכם.

אנשים ששקועים בהבלי העולם: בחדשנות, בצבירת הון, בכסף, בלוקסוס, איזה מסר חינוכי יש להם להעביר לילדים? הרי חיי החומר יותר חשובים, ואת חינוך הילדים מזניחים, מה יוצא בסוף מהילדים האלה? ילדי רחוב ריקנים ובעלי תאוות גדולים עוד יותר מההורים שלהם. למה? איזה דוגמא אישית נתנו להם? ההורים מדברים בבית רוב הזמן, על כסף ועל מותרות העולם הזה, הם מראים התפעלות מאנשים עשירים, ובזה הם מחדירים לילדים שמי שצובר ממון, הוא האדם המאושר.

ישנם כאלה שמדברים על דירות מרווחות שהשכן קנה, או על מכונית פאר, ועושים מזה ענין, והילד קולט הכל!

משדרים לילד כל הזמן שמי שיש לו בית ונכסים וכסף זה אדם עשיר, זה אדם מוצלח. ומי שאין לו נכסים לרוב, הוא מסכן וכך הילד הזה גדל.

צריך לחנך את הילדים שמסכן - זה מי שחסר לו תורה ורוחניות ומצוות. למה? כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב.

גם את הילדים עצמם, לא כדאי להרגיל לפינוקים ולמותרות יותר מדאי, כי הם התרגלו לזה. וכשהם יגדלו ויחסר להם משהו הם יאבדו את העשתונות, הם לא יסתדרו, הם לא יחזיקו מעמד.

ילדים כשגדלים בבית שיודע לשמור על הגבולות, אלה מצליחים אחר כך להקים בתים לתפארת, כי תמיד הם מרגישים שיש להם יותר ממה שמגיע להם.

אבל מה שאין כן ילדים שנתנו להם הכל, הם מרגישים תמיד, שיש להם פחות ממה שמגיע להם, ואלה האומללים, אלה המסכנים!

מסופר על הגאון הסטייפלר, שאמר פעם לחכם אחד, שלפני שנים רבות בחוץ לארץ בעיירות הקטנות, גדלו שם יהודים בעניות רבה. וע"י זה יתרגלו שלא כל מה שרוצים אפשר להשיג.

כשהילד היה בא מבית הספר, הרבה פעמים לא היה בבית מה לאכול והוא התרגל לסבול רעב, וכשהיה מה לאכול זה היה אוכל פשוט.

למצוא פרי או ירק, זה היה יקר המציאות. מלבוש חדש? מי היה מקבל? לעיתים רחוקות היו מקבלים. היסורים מחנכים את האדם שכאשר במהלך החיים יחסרו לו דברים שהיה רוצה בהם אז לא יקשה עליו, כי הוא כבר רגיל לזה.

בילדות הוא כבר התרגל, שלא כל דבר אפשר להשיג, ואז זה לא מעביר אותו על דעתו.

אבל היום, הילד מתרגל מילדות שכל מה שהוא רוצה בחיים ההורים נותנים לו, ואז, אם פעם בחיים יחסר לו משהו מאיפה הוא יקבל את זה?!

אבל נניח, לעומת השפע שהילד מקבל בגשמיות, ההורים מזניחים לגמרי את החינוך של הילד, האבא הולך לעבודה ואין לו זמן להשגיח על הילדים.

כשהוא חוזר הביתה בערב מאוחר הוא כבר עייף, יגע והוא גם מרוגז.

הוא כבר לא מסוגל לדבר עם הילדים, ולחנך אותם, ויותר מזה אתם יודעים ממי נפרע כל החוב הזה? מי משלם את זה אחר כך בגדול? זה ההורים עצמם.

ומה השורש והגורם לכל הדברים האלה? השאיפה לחיי מותרות, לא מסתפקים במועט. "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו", "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו", תתבוננו במילים האלה של שלמה המלך החכם מכל האדם.

אל תלמדו מכל החכמולוגים של זמננו, תאכל ארוחת ירק עם שלוה, עם שמחת חיים, זה יותר טוב מכל המעדנים שאתה רודף אחריהם ואף פעם אתה לא משיג.

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, וכן על זה הסדר. לא חבל להשקיע בעולם של שקר? "הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל". העולם הזה מרמה אותנו, ועד שהאדם מתפקח ומבין שהיתה כאן מרמה, הוא כבר מחזיר ציוד והולך.

העולם הזה קצר מידי בשביל לקחת ריזיקה על אשליות ודמיונות.

בואו ונראה יהודים יקרים, איזה מידת ההסתפקות היתה לאבותינו.

אומר מלך סדום לאברהם אבינו ע"ה, אחרי הניצחון של אברהם במלחמה: "תן לי הנפש והרכוש קח לך". קח את כל השלל, הכל שלך, זה מגיע לך בדין. מה אומר אבינו הראשון? "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

יהודים יקרים, תחפשו היום מישהו שנותנים לו ממון שמגיע לו והוא יגיד: לא רוצה, תעזבו אותי.

אברהם אבינו ע"ה ידע שכל הברכה זה מאת ה', הוא לא היה להוט אחרי ממון.

אבל מה כתוב בסוף אצל אברהם? תראו מה המעלה של מי שבורח מהממון, כתוב: "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב", ה' נתן לו את הכל.

יהודים יקרים צריך לדעת, שמי שרודף אחרי כבוד ואחרי כסף יכול להיות שהוא ישיג משהו, אבל בסוף הוא יעזוב את הכל - או שהכסף יעזוב אותו, או שהוא יעזוב את הכסף, ביחד זה לא ילך לעולם, אברהם ברח מהכבוד, ברח מהכסף, וה' עשה אותו עשיר גדול והכל היה שלו בסוף.

פרשת השבוע זה לא סיפורי אלף לילה ולילה חס ושלום, התורה שלנו היא תורת חיים שמדריכה אותנו איך להתנהג.

בגמרא במסכת ברכות דף י"ז כתוב: "אמר הקב"ה, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת", תראו איזה מילים, כל העולם כולו ניזון בשביל רבי חנינא בן דוסא, והוא היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. ולמה נקרא שמם חרובים? מפני שהם מחריבים את הגוף, לא טוב שהאדם יאכל מהם הרבה. ובכל זאת היה די לו בקב חרובים.

מדייק הרב אליעזר בן דוד, דיוק נפלא מהגמרא הזו, איזה מידת הסתפקות היתה לרבי חנינא בן דוסא. כתוב: די לו בקב חרובים, זאת אומרת אם הוא היה מקבל טיפה פחות, זה כבר היה לא מספיק, אם היה טיפה פחות זה כבר לא היה די לו, והוא היה מת חס ושלום.

זאת אומרת שרבי חנינא בן דוסא בא ללמדנו: להשתמש בעולם הזה מוכרחים אין ברירה, יש לנו גוף, סולם מוצב ארצה, וצריכים לטפל בו, אבל תיקח רק מה שצריך בדיוק לפי המידה לא פחות ולא יותר.

אחים יקרים, זה לא פשוט, החיים היום מריצים את האדם, והוא לא מספיק לחשוב. אבל אפשר להגיע למידה הזאת, יש ממי ללמוד, אפשר לנסות, להתחיל, לא להיות מושפע מהסביבה, להסתכל מה יש לשני, תראה מה טוב בשבילך.

הפסוק בתהילים אומר: "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".

אומר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, מה זאת אומרת כפירים רשו ורעבו? כפירים- זה האריות הצעירים, הם רשו ורעבו עם כל החוזק שלהם, אבל דורשי ה' לא יחסרו כל טוב.

לא כתוב כאן שדורשי ה' יהיה להם כל טוב, אלא דורשי ה' לא יחסרו כל טוב? כלומר, שלא היו להם תאוות, ומימלא הם מסתפקים במועט ולא מרגישים שום חיסרון, יוצא שתמיד הם שבעים שנאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו".

מספיק לו כזית, הוא אוכל קצת וזה מתברך לו במעיים, אבל הרשעים תמיד רעבים שנאמר: "ובטן רשעים תחסר". תראו איזה לימוד יש כאן, דורשי ה' לא יחסרו כל טוב - דהיינו אני לא מרגיש שחסר לי את כל זה, בואו נחזק את זה יותר.

סיפר פעם הרב זליכה שליט"א, משל על זה: פעם התארח יהודי אחד עשיר אצל חברו, כשהגיע לבית שלו בפעם הראשונה, הוא עשה סיור בחדרי הבית. וכאשר הוא הגיע לארון התרופות באמבטיה, הוא פתח את הארון וראה אותו ריק, ולא היתה בו תרופה אחת. אמר לו מה זה? איזה מסכנים אתם, איפה התרופות שלכם? אתה יודע שאצלנו בבית הארון מלא תרופות לכל מקרה.

אמר לו המארח: שתהייה בריא, אנחנו לא צריכים את התרופות האלה, ברוך השם אנחנו בריאים, מי שחולה צריך תרופות, מי שבריא לא צריך את זה.

עכשיו זה מובן מה הפרוש, "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב"- מי שדורש את ה', מקיים את המצוות בשמחה ולומד תורה מימלא יש לו את הכל, אז כל תאוות העולם הזה הוא לא חסר אותם.

בואו ונהייה גם אנחנו מדורשי ה' ואז בעזרת ה' לעולם לא יחסר לנו כל טוב.

יש אנשים ששואלים, אם זה נכון שהנאות העולם הזה מזיקות לנו כל כך, אז למה ה' נתן את זה? למה הוא נתן את האפשרות להנות מכל זה?

התשובה לזה פשוטה אחים יקרים, כדי שנתגבר על היצר ונקבל על זה שכר טוב.

זאת מתנה נפלאה, שבזכות זה שהאדם מתאפק ושומר את עצמו מכל מה שמיותר הוא זוכה לאושר.

אומר הרב בן דוד בברכת אשר יצר אנחנו אומרים: "גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יסתם אחד מהם..." מה קרה שדוקא בברכה הזאת אנחנו מזכירים את כסא הכבוד?(כסא הכבוד של הקב"ה) הרי ישנם ברכות הרבה יותר חשובות כמו ברכת המזון למשל, ושם לא אומרים לפני כסא כבודך ודוקא בברכת אשר יצר אומרים? אומר הרב, אדם שנכנס לבית הכסא שם מרגישים את הריח הלא נעים שיש מכל התענוגות שהאדם אוכל, הכל הופך להיות זבל, אז הוא מריח ריח לא נעים שם, ומי שיודע שכל תענוגי העולם הזה כל כך מאוסים יכול להגיע עד כסא הכבוד!

אדם אחד פעם קיבל מתנה מכובדת, סכום יפה של עשרות אלפי דולרים, ויש לו שתי אפשרויות: להשקיע את הכסף בצריף שהוא יגור בו שבוע בלבד, או להשקיע את זה בוילה שהוא יגור שם לצמיתות. איפה כדאי להשקיע? ודאי שכל אחד אומר בוילה לצמיתות, לא חבל להשקיע בשביל שבוע אחד.

נכון, אז למה בנתיים אנחנו משקיעים את רוב הכסף בצריף של העולם הזה שהוא רק לשבוע? שבעים שנה בקושי, זה שבוע, זה עובר מהר. "ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואוון".

"לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם". מה לומדים מהנמלה? היא אוגרת אוכל בשביל כמה מאות שנים. למה? היא חושבת שאולי ה' ייתן לה חיים, אבל כל חייה סך הכל זה חצי שנה בערך (אם לא דורכים עליה לפני זה) והיא אוספת בשביל מאות שנים. לכן בא שלמה המלך ואומר: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם"- אתה אל תהייה כמו הנמלה, תשקיע בעולם ארוך, בעולם שכולו טוב- בוילה, לא בצריף של העולם הזה הכלה והנפסד, חבל!

עד כאן יהודים יקרים החלק האחרון של "איזהו העשיר השמח בחלקו", יהיה רצון שבזכות הדברים האלה נזכה לאושר האמיתי, ולגאולה שלמה במהרה בימנו.

             חנוך לנער על פי דרכו

מה יגידו השכנים

אמר רבי יוחנן לתלמידיו לפני פטירתו: יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: רבינו עד כאן ולא יותר? אמר להם: הלוואי שכך – אדם עובר עבירה בסתר והוא אומר שלא יראני אדם!

כשהבנים והבנות עושים מעשה שלא מוצא חן בעיני ההורים ויש בני אדם בסביבה השיקול של ההורים בתגובה הוא: מה יגידו האנשים ואיך זה יראה בעיני העולם, הילדים עושים לי בושות ואני צריך להראות שאני מחנך אותם.

במקרה  כזה לא חינוך הילדים עומד כרגע לנגד עיניי ההורים, אלא כבודם העצמי ואז הם צועקים ואף מכים כדי להשתיק את הילד כדי שלא יעשה להם בושות.

דבר זה מצוי כאשר הולכים לקניות עם הילדים ואז הילד רוצה משהו וכאשר הוא לא מקבל הוא מתחיל לבכות ולהשתטח על הרצפה.

ההורה רואה שכולם מסתכלים עליו וצריך לדעת שזאת שעת מבחן שבה הוא יכול לחנך את הילד בצורה טובה. כיצד?

ראשית אם הוחלט שלא לקנות לילד את החפץ שרצה יש לעמוד על כך אך בצורה נעימה בלי צעקות וכעס, מצד שני צריך לתת לילד לפרוק את התסכולים שלו על שהוא לא קיבל את מה שרצה בלי לשים לב לסביבה שמביטה במתרחש.

כאן הילד מקבל שיעור בסבלנות ולא כמו אותם הורים שאומרים משפטים כמו: טוב אני אשאיר אותך כאן, או תפסיק להתנהג כמו ילד קטן(הוא באמת קטן) או במקרים אחרים משתמשים בצעקות ואף באלימות.

הורה  שיהיה סבלני ויעמוד על שלו בנועם מובטח לו שהילד ירגע תוך זמן קצר

ובנוסף לכך הוא בונה את אישיותו של הילד.