"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים"  (אבות א, ב)

נתמקד בגמילות חסדים.

כתב רבנו הגה"צ מרן אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א', עמ' 32):

"כאשר ברא אלוקים את האדם, עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה - הוא כח עליון ממידות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה. וככה עשה את האדם, ככתוב: 'בצלם אלוקים עשה את האדם', כי יוכל לרחם ולהטיב וליתן. אבל כח הנטילה - הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה הוא אשר יקראוהו בני אדם 'אהבת עצמו', והוא שורש כל הרעות".

לכל אדם יש שתי נטיות מנוגדות ביחסו אל הסביבה. האחת היא האנוכיות או כפי שהיא נקראת: "כח הנטילה". בהשפעתה שואף האדם למשוך אל תחומו את כל מה שמצוי בסביבתו ולהשתלט עליו.

הנטייה השניה היא מידת החסד או "כח הנתינה". מידה זו כוללת את השאיפה להביא תועלת לסביבה ולתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה.

שני כוחות אלו קיימים בכל אדם, אולם בעוצמות שונות. אצל רוב באי עולם האיזון מתבטא בכך שהנטילה היא השלטת, ואילו לנתינה מוקצה "תחום מושב" המוגבל לבני המשפחה ולחוג צר למדי של ידידים. לעתים קיימת הרחבה לחוג רחב יותר, תוך סלקציה של סוגי ההטבה והזכאים לה, לפי שיקולים אנוכיים. על איזון מסוג זה ניתן לומר שהנתינה משועבדת לנטילה, שהרי האחרונה היא הקובעת את גבולותיה של הראשונה. זהו מצב שאינו רצוי על פי התורה.

האיזון הרצוי על פי התורה הוא שמידת הנתינה תשלוט, ומידת הנטילה תהיה משועבדת לה. מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ואילו בכח הנטילה הוא ישתמש כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו להמשיך למלא את ייעודו הרוחני.

התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה: מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא חנון - אף אתה חנון ועוד. במערכת מידות זו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של הקב"ה כלפינו, שכן הוא עצמו אינו זקוק לעולם שהוא ברא, וכל מטרתו בבריאה להיטיב לברואים.

רבדים רבדים יש באדם: גוף, חושים, דמיון, רצון ושכל, אבל מה הוא גרעינו הפנימי שבו שותף האדם עם כל רעיו. יש הרואים דווקא בתכונה של חסד אמיתי ונתינה שלא לשם תמורה, את התכונה הפנימית ביותר באדם.

על בריאת האדם נאמר (בראשית א, כז): "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". המידה העיקרית שמאפיינת את הבורא בבריאה היא "מידת הנתינה". בריאת העולם על ידי הקב"ה היא נתינה מוחלטת. נתינה ללא קבלת תמורה, הקב"ה אינו חסר דבר. כל השפע המושפע על העולם הוא בחינת חסד של אמת, וכשם שהקב"ה בחסדיו נותן ומשפיע על העולם ללא שום תמורה, כך נטע תכונה זו כצלמו דמותו, באדם - וזה מחייב את האדם להתנהגות הדומה להתנהגות הקב"ה - השליח צריך להדמות למשלחו ככל האפשר, וכמו שהבורא נותן ונותן, כך גם נדרש מאיתנו שנגלם בבריאה את המידה הנפלאה הזו של הבורא כלפי הנבראים כולם.

את החשיבות שבמידת החסד ממחישים לנו חז"ל באמירה (עבודה זרה יז, ב): "כל העוסק בתורה בלבד, ואינו עוסק גם בגמילות חסדים - דומה כמי שאין לו א-לוה"!

וכבר אמר, "האש קודש", האדמ"ור מפיאסצנה, לתלמידיו: "הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר!"  

הרב חיים סבתו - מהאתר: ליבה, הרב ישי שלום - מהספר "המהר"ל על התורה", "ותן חלקנו", יהודה רובן, מהאתר "ערכים": https://www.arachim.org