דבר תורה לכבוד חג פסח דברי תורה
31/3/2021
דבר תורה לכבוד חג פסח דברי תורה
נלמד בתורה מהפסוק: "אם על תודה יקריבנו" (פרק ז-יכ)
וכתב רש״י: "אם על דבר הודאה על נס שגעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות, שכתוב בהן (תהלים קז) "יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה".
לשון הרמב״ם (פ״ז מהל׳ חו״מ הל׳ ו): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם". עכ״ל. לאמיתו של דבר, כעין תהליך זה שעובר על אותם ארבעה שצריכים להודות, עבר על בני ישראל במצרים ואמור "לחוות" מחדש, מידי שנה בשנה, כל אדם מישראל בליל סדר פסח, כשהוא מיסב אל שולחן הסדר ומספר בדחילו ורחימו, בהתרגשות וברתת את סיפרו "האישי" - סיפור יציאת מצרים.
בלילה זה "נכנס" האדם לתוככי גלות מצרים תחת עול השיעבוד. גם הוא - כאותם ארבעה - "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". הוא שוב חווה, כאילו במוחש, את התהליך המופלא של ההצלה. החל מאותו מצב מסוכן בו הוא שרוי רוחנית, פיזית ונפשית.
הוא מבטא ברתת את המצוקה הנוראה ואת הזעקה אל ה׳. הוא ממשיך לתאר בגיל את הניסים והנפלאות שעשה לו ה׳ במצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואת גאולת הפתע באותו ליל שימורים!
זה בדיוק הלילה בו הוא רואה בעיניו ומרגיש בפיו את המצה ה״זו". את המרור והחרוסת ואת ד׳ הכוסות. זה כמו סיפור חי שמתרחש עכשיו לנגד עיניו ממש.
וממילא, כאשר מגיע האדם למצב כזה, בו הוא רואה ומראה עצמו כאילו הוא זה ש"יצא עתה משיעבוד מצרים", ומכריז בהתלהבות באזני בנו "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים", ומצטט ברינה את הפסוק "ואותנו הוציא משם" [לא רק את אבותינו], אזי מתלהטת בו מיד תחושת הכרת הטוב והתודה, במלוא עוזה, ושמחת הגאולה מרקיעה שחקים!
ואז חלה עליו חובת הודיה מיוחדת! לא זו השגרתית של כל ימות השנה, אלא לפחות כהודיית ארבע אלו גם יחד: כחבוש בבית האסורים [במצרים] ויצא! כחולה ונתרפא [מכל העינויים]! כיורדי הים [ים סוף]! וכהולכי מדבריות... הוא שנאמר בהגדה: לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח..." כל לשונות השבח וההודיה. וזוהי שעת השירה לה׳ [על היין]. לא שירה "ישנה" על גאולה של פעם. אלא "ונאמר לפניו שירה חדשה" על הגאולה של הלילה הזה...
ולא רק על "גאולת אבותינו" אלא על "גאולתינו"". על כן מברך הוא קודם כל "אשר גאלנו" ורק לאחר מכן ממשיך "וגאל את אבותינו"... [כי כך הדין: אם אירע לו נס וגם לאביו, מקדים להודות על שלו...]
לאור האמור, נוכל ליישב קושיה ששואלים: מדוע לא תיקנו ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים? השפת אמת (ברכות לה.) שאל שאלה אחרת: מדוע לא תיקנו ברכה על ברכת המזון "אשר קדשנו במצוותיו... לברך ברכת המזון"? ותירץ: אין ברכת המזון מצד הקדושה שקידשנו, אלא עלינו לברך מצד השכל הפשוט "ושבעת וברכת" - תן תודה למי שנתן לך!
מעתה, נאמר אף אנו: סיפור יציאת מצרים, לפי סדר ה"הגדה", אינו מצד "שקידשנו וציוונו". אין זה כמצוות "קריאת שמע" או "קריאת המגילה". אלא עלינו לספר מצד השכל הפשוט! מצד זה ש"כיוצאי מצרים" אין אנחנו יכולים לכלוא את רגשות השבח וההודיה הסוערים בקירבנו, כלפי מי שעשה לנו את כל הניסים והנפלאות האלו. אין אנו זקוקים לשם כך לציווי מבחוץ. זה כמו "זבח תודה" שרק "לרצונכם תזבחו"...
נשלים בדבריו המאלפים של כ״ק האדמו״ר גאב״ד אונגוואר - הגאון רבי מנשה קליין זצ״ל: רואים אנו בדברי הזוהר הק׳, אותו נוהגים לומר בליל הסדר, שכפי שחובה על אדם לספר ביציאת מצרים, והקב״ה שמח שמחה מיוחדת בסיפור זה. כך מחוייב האדם לספר ולפרסם תמיד את הניסים והנפלאות שהקב"ה הראה לו ועשה עמו! ואעפ״י שאין נסתר ממנו ואינו צריך בפרסום הזה. עם כל זאת, בדיבורו של האדם ישנה חשיבות מיוחדת, וגורמים הם לכל פמליא של מעלה להתכנס ולשמוח ולהודות להשי״ת, ובכך מתגדל ומתקדש שמו בעולם. אין אלו רק דברי -r הזוהר, זוהי חובה הלכתית המובאת בספה״ק.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
