ב"ה
השבת שתי שאלות עיקריות בקנה : *מה מבטאים הייסורים?* ו- *מאין מגיע הכישרון ומה לעשות איתו* נתחיל.. *כל צרה טומנת בתוכה הקץ שלה* זאת אומרת הצרה מובילה לסיומה.
*קיצה* של הצרה כבר קיים ונברא לפני הצרה, עיקרון זה חל על גם על בריאת התרופה שדווקא ממנה נבראה המחלה, כן..כן... לכול מחלה כבר ממתינה תרופה. מכאן נדע שגם אם האדם חולה במחלה הקשה והמסוכנת ביותר (ל"ע) קיימת תרופה שהוא אפילו שהוא *עדיין* לא מודע לקיומה והיא לא מעשה ידי אדם אלא נבראה בטבע כמו שהמחלה היא בטבע כך גם התרופה..
הספר *מַרְפֵּא הֲבֹשֶׂם* ע"פ רפואת הרמב"ם מומלץ למניעת תחלואה. בנקודה זאת נתעכב על ייסוד נוסף: *התשובה נוצרה לפני השאלה*. את זה חווה על בשרו הרמב"ם כאשר ניסה להעלות  ב *משנה תורה* - "היד החזקה" שאלה שאין עליה תשובה. על זה  *קיבל על הראש* ממורו ורבו:
*לֹא נָהַג זֶה הַמְּחַבֵּר מִנְהַג הַחֲכָמִים שֶׁאֵין אָדָם מַתְחִיל בַּדָּבָר וְלֹא יָדַע לְהַשְׁלִימוֹ.* הערה חמורה מאד אך, מה לעשות? אמיתית הערה משפילה היא זאת שהכתה את *הרמב"ם* שהיה בדרגת *משה רבנו* מאת רבו ומורו *הראב"ד* כבל עם ועדה. תישאר בחלל האוויר לדורי דורות.
אבל מה שבאמת רצה זה לא להשפיל את תלמידו אלא ללמד *אותנו*  : חבר'ה לא להתייאש כי
*כבר יש פתרון לכל הצרות שלכם* וכן מי שחולה או עוברות עליו צרות וייסורים אחרים צריך להיות מודע לעובדה שלכל אלה יש *קץ* .
ובאמת אנו יודעים שעד תקופת דור המבול  בני האדם חיו עד גילאים מופלגים, ללא מחלות וללא דאגות כלל וכלל. לא ידעו ייסורים כלל וכלל, כולל בעת פטירתם מן העולם. לא היו לא מחלות, לא ייסורים ולא דאגות! *אחים ואחיות יקרים!* עלינו ולהתכונן לחזרת מצב מופלא זה של בריאות, שלימות, שלווה ואריכות ימים ...וכעת נתחבר לפרשת השבוע, פרשת *מקץ* וכהרגלנו נפתח בתזכורת: יוסף שלנו מתגלגל מדחי לדחי במהירות שיא עד שמגיע לתחתית, שם אין יותר לאן לרדת. משם, הדרך היחידה היא להתחיל שוב לעלות. פרשה זו מתחילה בתיאור תקופת ההמתנה של יוסף בתחתית בדרכו לעליה מטאורית! *וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר* כבר על המילה הראשונה בפרשה *וַיְהִי* נזכיר כעת נלמד כלל מעניין : *בכל מקום בתורה* היכן שכתוב  *וַיְהִי* בא לרמוז על תקופת צער וסכנה שקדמה למילה זו. ברוב המקרים פרשה שמתחילה ב-  *וַיְהִי* מסתיימת בטון אופטימי כתיקון לצער שקדם לה...  נתמקד בפסוק הפותח את הפרשה *וּפַרְעֹה חֹלֵם*, פרשן התורה הנודע *אביעזר* פירש: *פַּרְעֹה הָיָה חוֹלֵם*: בלשון הווה נאמר, זאת אומרת פרעה חולם שני חלומות בעלי משמעות מהפכנית לגורל העולם, חוזר וחולם אותם פעמים רבות. חלומות אלו הטרידו את מנוחתו ושיבשו את חייו. פרעה התייעץ עם חרטומיו אך חש כי הם מפספסים. יוסף מוזמן *מקץ* שנתיים נוראות לארמון כדי לפענח את החלומות. השליחים מספרים ורוחצים את יוסף שמגיע לארמון כבול בשלשלות ברזל ומתבקש ע"י פרעה לפענח את שני החלומות, ואז עונה יוסף את משפט המחץ: *וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי. אֱלֹוקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם  שְׁלוֹם פַּרְעֹה* יוסף פותח בזאת שמי יאפשר לו לפתור חלומות אלו זה רק האלוקים. בעולם שמקדש אלילות לומר דבר כזה זה מסוכן מאוד. מצד שני דבר חכם הוא "להוריד את האף", האגו שבכוחו להחריב. וזה עבד כי לאחר הפתרון פרעה מתחיל להתוודע  לאלוקים ומתחיל להעריץ את יוסף:  *וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים* ומודיע ליוסף שהקשר שלו עם אלוקים רק הופך אותך להרבה יותר נבון.
פרעה.. אמר זאת במפורש!! לפתע פרעה מסיר מעליו את טבעת המלוכה ועונד אותה על אצבעו של יוסף! סוף דבר: יוסף מתמנה למושל מצרים ובעצם מושל על כל העולם, שבאים וכורעים ברך ומתחננים לפניו למזון.
לסיכום: נלמד שיש לפתח את הכישורים שלנו להשתמש בהם בלי לפזול לצדדים כי כשרון תמיד מגיע כמתנה מהעליון  אך ורק כדי שנשתמש בו לטובה ולא נותר לנו אלא להודות על כך, לא משנה מה... כי אמנם נדמה שהכישרון *שייך לאדם* אך לא כך, הכישרון הוא רכוש ציבורי שרק *מופקד אצל האדם* מה שמחייב לשמור עליו מכל משמר ולהוציאו לפועל כשיידרש לכך-עד כאן....
שבת שלום ונזכה לזהות ולרתום את כישרונותיו בשעת פקודה ולא להזניח אותם ולהתפתות לפנות לתחום אחר בגלל סיבות אנוכיות של תאוות כסף או מעמד. עד כאן....
שבת שלום.